א.
בשבוע שעבר, עסקנו במדור זה בסוגיית "שלושה רועי בקר": יכולתם של בעלי הדין לקבל על עצמם שלושה אנשים, אשר אינם בקיאים בפרטי ההלכות, כדיינים. אחד מן ההסברים האפשריים לכך הוא, שלמעשה בית דין זה פועל ב"כאילו": אין תוקף אמיתי לפסיקתם, אלא ששני הצדדים מתחייבים לקיים מה שיאמרו להם הדיינים. הנתבע מתחייב לשלם את הכסף - אם "בית הדין" יאמרו לו, ואילו התובע מצידו מתחייב למחול על תביעתו - אם "בית הדין" יאמרו לו.
ב.
אמנם, הסבר זה נתקל במחסום הלכתי משמעותי. ככלל, ההלכה איננה מכירה בהתחייבויות מופשטות שנוטל אדם על עצמו, והן מכונות בשפה ההלכתית "קניין דברים": קניין רגיל אמור להתבצע על חפצים מוגדרים - שולחן, ספר וכדומה, ולא על התחייבויות מופשטות. במקרה שלפנינו, התחייבותו של התובע למחול על תביעתו אם כך יאמרו הדיינים - נראית כמו "קניין דברים", ולכאורה אין לה כל תוקף. כיצד ניתן, אם כן, לראות בכך בכל זאת התחייבות תקפה? כיצד ניתן לאכוף על שני הצדדים לקיים את ההתחייבות שנתנו, ולא לדחות זאת על הסוף כ"קניין דברים"?
ג.
כיוון אחד הוצע בשם המהר"ם מרוטנבורג, מחכמי אשכנז במאה ה-14: "החפץ צריך לקנות, כדי שלא יהיה קניין דברים בעלמא" (מרדכי סנהדרין, סימן תר"פ).
על פי הבנת המהר"ם, כדי שהתחייבות תתפוס יש צורך להחיל אותה על חפץ. נניח שהויכוח בין ראובן לשמעון נסוב סביב ספר מסויים, כאשר ראובן טוען ששמעון גנבו ואילו שמעון כופר באשמה. ראובן ושמעון הסכימו ששלושה רועי בקר ישמשו כשופטים בדינם, והתחייבו לעשות ככל אשר יורו להם. על פי המהר"ם, כדי שיהיה תוקף להתחייבות - על שמעון להקנות לראובן את הספר על תנאי ("אם יחייבוני הדיינים - אקנה לך אותו"), ועל ראובן למחול על הספר על תנאי ("אם ידחוני הדיינים - אמחל לך עליו"). כך נוכל להפוך את ההתחייבות המופשטת "לעשות ככל מה שיאמרו הדיינים" - להתחייבות המעוגנת בחפץ ממשי.
אמנם, פיתרון זה הוא מוגבל למדי. ומה אם התביעה לא עוסקת בחפץ ספציפי, כגון שראובן טוען ששמעון לווה ממנו סכום כסף גדול? כאן לא ניצב בפנינו חפץ מסויים שעליו ניתן לבצע הקנאה, אלא חוב מופשט, ונותרנו עם הבעיה הבסיסית: כיצד ניתן להתחייב על דברים מופשטים?
ד.
כיוון שני הוצע על ידי הראב"ן, ר אליעזר בן נתן, מחשובי הראשונים ובן-זמנו של רש"י:
"ומצאתי בתלמידי רבינו הלוי זצ"ל, דאקשה - קנין דברים הוא?! ומדקשי ליה הכי הבנתי, כי לפירושו וקנו מידו שהקנה שלא לחזור בו, וזהו קניין דברים. ואני אומר: וקנו מידו הוא שהקנה לעשות כאשר ידין או יעיד הן לחיוב הן לפטור, דלאו קנין דברים הוא אלא ממון" (סד"ה ואם אמר).
דבריו של הראב"ן אינם ברורים כל צורכם, אולם ננסה להציע להם פירוש אפשרי. ייתכן שכוונתו היא לומר, שאמנם לא ניתן לתת תוקף הלכתי להתחייבות מופשטת לבצע פעולה כלשהי. אמנם, אם בעל הדין משעבד את עצמו לבצע את ההתחייבות - יש לכך תוקף. כלומר, בעוד שהמהר"ם דרש מן האדם לעגן את ההתחייבות באמצעות קניין בחפץ, הראב"ן דרש מן האדם לעגן את התחייבות באמצעות קניין בגופו-שלו. מהלך זה מכונה בראשונים "שעבוד הגוף", והוא מאפשר לנו להתגבר על בעיית קניין דברים: אמנם שני בעלי הדין העניקו התחייבות מופשטת - "לעשות ככל אשר יאמרו הדיינים", אולם באמצעות שעבוד גופם-שלהם הצליחו לתת תוקף ממשי להתחייבות זו.
ה.
בין אם ננקוט כשיטת המהר"ם - קניין בחפץ, ובין אם ננקוט כשיטת הראב"ן - קניין הגוף, ניכר לעין קושי בסיסי: סירובה של ההלכה להכיר בכוחן של התחייבויות על דברים מופשטים. במקרה שלפנינו, לא היה שום תוקף הלכתי להתחייבותם של שני הצדדים לכבד את החלטות בית הדין של רועי הבקר, ונזקקנו להסתייע בחידושיהם של הראשונים - קניין בחפץ או הגוף, כדי למנוע מצב בו לא נוכל לאכוף את ההתחייבות שנתנו הצדדים זה לזה.
דברים אלו עומדים, על פניו, בסתירה בולטת למקובל במציאות המודרנית. כיום, חוזים רבים כוללים התחייבויות שהן מופשטות במובהק: הסכמי עבודה, הסכמי שכירות, מכירת אופציות וכן הלאה. אם מתנוססת חתימתו של אדם על מסמך משפטי כעין זה, חובה עליו לקיים את מילתו. נמצא, שהמונח "קניין דברים" מתנגש חזיתית - לכאורה - עם המציאות שסביבנו. לפנינו, אם כן, המחשה נוספת לפער שבין עולם ההלכה הקלאסי (השולל קניין דברים) לעולם המודרני (המתבסס ברובו על קניין דברים), המחייב התמודדות ראויה, ואכמ"ל.
נ. ב.
מדברים שפורסמו בטור זה בשבוע שעבר, ניתן היה להסיק כי יש להשוות בין "שלושת רועי הבקר" לבין בתי הדין הרבניים לענייני ממונות הפועלים כיום: העדר סמיכה כמוהו, כביכול, כפסולם של רועי הבקר. אמנם, חשוב להדגיש: להלכה אנו פוסקים שאין עיכוב בכך שהדיינים אינם סמוכים, ודי בכך שיהיו בקיאים בדיני ממונות - "גמירי וסבירי". זאת בניגוד לשלושת רועי הבקר - שכלל אינם בקיאים בכללי ההלכה, ולפיכך יש צורך בהסכמה מיוחדת של בעלי הדין על מנת להתדיין בפניהם.