לפני כ-3,500 שנה, נאבק רועה צאן עם דמות מסתורית על גדות נחל יבוק. בסופו של אותו לילה אפוף פחדים וחוסר וודאות, יוצא רועה הצאן אל אור הבוקר כמנצח, ושם חדש בא לעולם: ישראל.
ישראל זה לא היה מלך או קיסר גדול, לא מצביא, כובש, או מגלה ארצות. הוא לא הקים אימפריה ולא הוביל צבאות. לא השאיר אחריו הגות פילוסופית או חידושים מדעיים. אבל הוא זכה לכך ששמו בלבד, מכל שמותיהם של המלכים והגיבורים הגדולים, יינשא בפי העולם כולו עוד אלפי שנים אחר כך; לא רק כשמו של עם, אלא גם כשמה של מדינה. מדינה, שכמו ישראל עצמו, נראית על המפה קטנה וחסרת חשיבות, אולם העולם כולו חג סביבה. יהודי או גוי, דתי או חילוני - אין היום אדם שאינו מכיר את שמו של ישראל, ואין כלי תקשורת בו אין הוא מוזכר. גם הכופרים והספקנים הגדולים ביותר, משתמשים בשמו של ישראל מדי יום ביומו, ובכך עונים אמן בעל כרחם אחר המסופר בתורה. הוכחה חיה וטובה יותר לאמיתותה של זו, לא תמצאו בשום ספר לוגיקה.
אני עוקב באמצעות התקשורת אחר אירועי השבוע, ומגלה שכולם כבר מופיעים בפרשה, בקורות חייו של אותו ישראל המקורי. גם אז, לפני אלפי שנים, ניגש ישראל לקראת אויביו כשהוא מלא בספקות וחששות מחד גיסא, אך בנחישות וביטחון מאידך גיסא. גם אז הוא הכין את עצמו לכל התרחישים, דאג להגנת העורף, הכין את עצמו לתפילה ולמלחמה, ובה בעת הושיט יד לשלום ופיוס. גם אז הסתיים המפגש עם האויב בחוסר הכרעה; האויב לא הובס והושמד (כפי שהיו רוצים בוודאי חלק מבניו של ישראל), וגם לא חתם על חוזה שלום בר קיימא (כפי שהיו רוצים אולי בנים אחרים). ישראל לומד לחיות במציאות של שכנים מאיימים ושוחרי רע, כשהוא מבין שרק בריתו עם אלוהיו מהווה את הערובה לביטחונו.
ומאבק אחד רודף שני, ושאלות של מוסר מלחמה ופגיעה בחפים מפשע, מעוררות מחלוקת חריפה במשפחתו של ישראל. ושוב עולים טיעונים של כבוד לאומי מול הצורך בפרגמאטיות זהירה, ואיפה עובר הגבול בין שאיפה לשלום ובין התרפסות, בין שימור ההרתעה לבין שיקולים בינלאומיים.
ובתוך המשפחה עצמה, מתנהלים מאבקים על המנהיגות והשלטון; נשותיו של ישראל מחזרות אחריו בניסיון לזכות בקרבתו ולהרבות בנים, והבנים מצדם מנסים לכבוש את זכות הבכורה, באמצעים שלעתים ממיטים קלון על עצמם ועל אביהם.
דרכו של ישראל לא היתה דרכו של גיבור על-אנושי, לוחם מיתולוגי עשוי ללא חת, ששועט קדימה בביטחון ויודע תמיד מה לעשות. רועה צאן היה ונשאר כל ימיו; יותר מכל האבות אולי, היה ישראל מלא בספקות ולבטים, חששות וחוסר וודאות מפני העתיד. שלווה לא היתה לו עד סוף ימיו, למרות שאיפותיו הכנות לכזו. את הישיבה בה למד עזב בעל כרחו, כשמצוותה של אמו הטילה אותו לתוך הקלחת הפוליטית, וגזרה עליו חיים של מאבק והתמודדות שיימשכו עוד אלפי שנים אחריו. אויבים רבים היו לו, מבחוץ ומבפנים, וגם מנשיו וילדיו לא תמיד שבע נחת. דרכו מאלצת אותו לנקוט בתחבולות של מרמה, אך הוא אינו מוכן לוותר על יושרו הפנימי, גם כלפי אלה שמרמים אותו שוב ושוב. ביקורת ספג מכל הכיוונים: יש שחשבו שהוא רך וחלש מדי, אחרים האשימו אותו בשחיתות ומעשי רמייה, ואף באחריות לפשעי מלחמה. אולם אחרי כל זאת, רק שמו בלבד נישא הלאה לאורך הדורות, וצאצאיו הרבים מספור ממשיכים את דרכו. והם נאבקים עם אלוהים ועם אנשים, עם מלאכים ובני אדם, ויכולים להם.
יעקב אבינו לא מת. מה זרעו בחיים - אף הוא בחיים. ומי שלא מאמין, שיפתח את כותרות העיתונים, ויקרא שם את דברי ימיו של ישראל, ההולכים ומתקדמים, הולכים וכותבים את עצמם, עד אחרית הימים.