בתהליך עקבי ומואץ הופכים בני הציונות הדתית ולאחרונה גם בנותיה לתנועת חסידות חדשה מודל שנות האלפיים. ה"ניאו חסידות" הזו מגובה ומואצת באמצעות ה"נח- נחמניזציה" ברחוב הישראלי וה"קרליבכיזם" ההולך ומתפשט . גם החרדליו"ת ששכללה את היחס אל הרבנים הבולטים למעין אדמורו"ת ציונית-דתית בנוסח החרדי- חסידי תורמת לתופעה. אם פעם היה מדובר בחיקוי הפולקלור החסידי היום כבר ישנם שעורים מסודרים בהגות התורנית החסידית גם בישיבות תיכוניות, כולל "טיש- לייט", מאובזר היטב במשקה (במלעיל) .
אלא שה"ניאו חסידות" העכשווית, מזכירה כמעט במדויק את ה"חסידות העגלונית" של ראשית ימי החסידות. הדמות היהודית האולטימטיבית שהועלתה אז על נס, היתה זו של העגלון ושואב המים, עם הארץ אך בעל האמונה היוקדת והתמימה.
אירופה דאז כללה הרבה יהודים נבערים שבהחלט יתכן ש"החסידות העגלונית" הזו נתנה כבוד וערך לחייהם ואולי אף הצילה את יהדותם. אלא שכיום המצב איננו כזה. נערי הציונות הדתית אינם נבערים מדעת ובוודאי שאינם חפים מהשכלה תורנית ולו הבסיסית ביותר. כך הולך ונוצר מסר סמוי לפיו השמחה, האמונה וההתלהבות המתפרצת הם שווי ערך לקיום המצוות. יהדות איננה שירים, ריקודים, אקסטאזה ודבקות. יהדות היא קודם כל קיום מצוות. רק אחר כך באים כל היתר שאין בהם כמובן כל פסול אם זוכרים מהו העיקר. מצווה להיות שמח? כן. בחגים. רצוי גם כל יום. אבל לפני השמחה הגדולה הזו כדאי גם להגיד קריאת שמע בזמנה ולהתפלל במנין. עבודת ה היא זו שצריכה להעשות בשמחה ולא להיפך.
מהדברים האלה בדיוק חששו ה"מתנגדים" באירופה שדאגו מפני השתרשות המחשבה ששמחה , ריקודים ושירים בליווי יין ושכר יהיו תחליף ללימוד תורה, וקיום קפדני של המצוות. עם הזמן השתנו הדברים והחסידים של היום, המסתופפים בחיקה של היהדות החרדית הם ברובם בני תורה, הלומדים בישיבות. ממש כ"מתנגדים" של הימים ההם.
היבט נוסף ב"ניאו חסידות" הוא החיפוש הרוחני המאפיין את הצעירים החילונים . אין זה מקרה שבמקביל לנהירת הצעירים הישראליים להודו ולטיבט בחיפושים אחרי רוחניות צרופה חשים אנו כטובעים מול הנחשול החסידי. קשה להשתחרר מהתחושה שהצעיר הדתי לאומי מתקנא באחיו ה"רוחניים" ומוצא לעצמו אפיק "כשר" להביע את התחברותו אל הנשמה והרוח.
מישהו צריך לקום ולהזכיר לצעירים אלה בקול גדול כי יהדות אפשר וצריך לקיים עם חוויה רוחנית או בהעדרה. הרוחניות חשובה. אפילו מאד, אבל היא משנית בחשיבותה. חשוב לזכור כי אל חוויה רוחנית ניתן להגיע גם בריקודי מעגל של ציידים קניבאלים או בזמזומים חסרי פשר במקדש טיבטי. זו בדיוק הבעיה. זו לא יהדות אלא ניו אייג עם כיפה. הלהודו היינו? הלאשראם דמינו?
סוגיה קשה נוגעת לענין המשבר הרוחני שמתהווה בקרב חלקים בציונות הדתית. גירוש יהודי גוש קטיף וארועי עמונה סדקו את נפש הנוער. קשה היה שלא להתפעל מעוצמת האמונה שהתגלתה בנוער בתקופה זו. הבעיה בניאו חסידות בגרסתה הנוכחית היא ההתיחסות הפשטנית אל מצבים מורכבים. כבר לא נדיר לשמוע צעירים חדורי אמונה יוקדת הבטוחים שרק בכוח האמונה ניתן נניח לעצור תוכנית מדינית מסוכנת. אני רק מקווה שהם אינם סבורים שניתן להלחם באויב כשהם חמושים בטלית, תפילין וצעקות שמע ישראל בלבד.
ההסחפות אל המיסטיקה, הרגש והחוויה בעייתיים ומסוכנים גם להתנהלות הריאלית בחיי היום יום. אנשים לא צריכים לשבת בבית ולחכות שהפרנסה תיפול משמים . אי אפשר לגדל משפחה, לרכוש קורת גג, ולדאוג לחינוך הבנים והבנות במוסדות תוך ציפיה לישועות.
התיחסות ריאלית איננה הופכת את האדם המאמין לכופר. הנוער מטבעו הוא בעל אישיות של קצוות ואינו מבחין במצבים מעין אלה הנראים לו כהתפלספות ובריחה מהעיקר. מישהו צריך לחנך אותם לזה. והדבר לא נעשה מספיק אם בכלל. לא מעט מחנכים, גם בישיבות התיכוניות, ערים לבעיה אך אינם יכולים לעמוד בפרץ.
לא הייתי נדרש לענין זה לולי התחושה שהיום אין "מתנגדים". אין מי שיאזן את התמונה הכללית וימנע את ההדרדרות לכדי הערצת האמונה התמימה והפשטות לבדה כמודל הנשגב של היהדות במקום לשאת עינים גם אל תלמידי החכמים .
המילה "רציונליזם" או "שכלתנות" הפכה לקללה, מילה גסה. מין שם נרדף לפשרנות מאוסה. דומה שהיום יותר מתמיד יש צורך להזכיר לנוער היקר שהקב"ה, כן אותו הקב"ה שאליו אנחנו מתפללים בדבקות ובאמונה, חנן את האדם לא רק ברגש אלא גם בשכל.