"ויענו כל העם יחדו ויאמרו
כל אשר דבר ה נעשה" (שמות יט,ח)
"ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם
ויאמרו כל אשר דבר ה נעשה ונשמע" (שמות כד,ז)
גיור לאומי ואישי
הפסוקים שצוטטו הם-הם פיסגת קבלת התורה בעקבות ההתגלות האלקית האדירה, החד-פעמית, על הר סיני. פסוקים אלו ישובו וירטיטו את לבנו מחדש השבוע, בקריאת התורה באשמורת חג השבועות בו אנו נקראים לשוב במנהרת הזמן למעמד שגיא ומפעים זה.
"וכן לדורות" - כך פותח הרמב"ם את הלכות גירות (איסו"ב פי"ג), ומותח קו בין קבלת גרים בכל הדורות למעמד הר סיני: "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית (=סיני)... וכן לדורות כשירצה העכו"ם להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ויקבל עליו עול תורה, צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן".
הרמב"ם נזקק לביטוי המעיק משהו - "ויקבל עול תורה" - לדעתי כאסוציאציה לכפיית הר כגיגית בהר סיני כמסורת חז"ל (שבת פח,ב). אמנם הנכרי-הגֵר איננו כפוי, אלא "כשירצה", כלשון הרמב"ם, אך מכאן ואילך הוא נתון תחת עול אשר קיבל עליו מרצון.
וכמו בברית סיני כך קבלת עול תורה של גירי כל הדורות חייבת לכלול את ההצהרה הכוללנית, שהיא פיסגת מעמד הר סיני שלהם: "כל אשר דבר ה נעשה ונשמע". קריאה זו מהדהדת בבתי הדין לגיור בישראל... מאה פעמים בשבוע, לערך.
ואחר כך?
 |
|
לא בָטלה קבלת התורה ולא נמחקה ברית סיני!
|
"סרו מהר"
חלפו 40 יום בלבד ממתן תורה ו... נשתברו הלוחות בחטא העגל, בשבעה עשר בתמוז למסורת חז"ל. "סרו מהר מן הדרך" (שמות לב,ח), מעיד הכתוב; מהר מדי חזר העם לסורו. חז"ל במסורת מדרשית מצמצמים את מירווח הזמן שבין הקבלה לסרו כמעט לאפס:"סרו מהר - ר"מ אומר אף לא יום אחד היה, אלא היו עומדים בסיני ואמרו בפיהם נעשה ונשמע, ולבם היה מכוון לעבודת כוכבים, שנאמר (תהילים עח,לו) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו" (שמות רבה מב).
אעפי"כ, לא בָטלה קבלת התורה ולא נמחקה ברית סיני!
"וכן לדורות" - גר שחזר לסורו, ואפילו "סר מהר מן הדרך", גיורו לא נמחק והוא יהודי. ויסכר פיהם של המפקפקים בתקפות הגיור בדיעבד.
עירוב הלכה ואגדה
שמא תאמר, מי התיר לערב אגדה בהלכה, ועוד בהלכות חמורות של קבלת גרים תחת כנפי השכינה? תשובה: מתשובה הלכתית של הרב קוק (דעת-כהן יור"ד קנג) למדנו: "כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי יש לומר שאין לנו ענין עם דברים שבלב שאינם דברים כלל. ואפילו אם יבוא אליהו ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו, אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב... וגם באבותינו קרא כתיב: ויפתוהו בפיהם, ואמרו במדרשים שהיה לבם פונה לעבודה זרה, ופסל מיכה היה עמם, ומכל מקום, כיון שקבלו בפה נגמרה הגירות".
שמא תאמר, הרב קוק ידוע כסניגורן של חוטאי-ישראל, והשקפתו זו העבירה אותו על דעתו ההלכתית. תשובה: מתשובה הלכתית של האדמו"ר מצאנז (שו"ת דברי יציב יור"ד קסח) למדנו: "מה שלבו בל עמו (=בגירות) אינו סותר לדיבורו, וגר גמור הוי מכח קבלתו בפה, והמחשבה אינו רק בינו לבין קונו. ומיושב בזה המדרש כשהיו ישראל עומדים על הר סיני בקשו לגנוב דעת עליון וכו ויפתוהו בפיהם וכו, שתמה ב(ספר) בית-יצחק דהרי לא הוי קבלה בלב? ולפי דעתי אתי שפיר (=יוצא טוב) ששם לא היתה העבירה בידם (=אלא רק בליבם). ואדרבא מהמדרש יש סייעתא שמיקרי גירות בכהאי גוונא, שקבלה תליא בפה היכא דאין המעשה סותר בשעת קבלה".
תרגום המשפט האחרון, המוחץ: "אדרבה, מהמדרש יש ראיה שהגירות חלה אם היתה קבלת מצוות בפה, כאשר אין מעשה-עבירה בפועל הסותר את הקבלה בשעתה".
הרוב המכריע נשאר סמוך לפיסגה
במעשה העגל חטאו "כשלשת אלפי איש" (שמות לב,כט). כנגדם, רובא דרובא של העם נשארו יציבים בקבלת עול התורה, ונותרו על הגובה בעקבות המעמד המרטיט בהר סיני. החוויה וקבלת העול נחרתו בליבם והונחלו לצאצאיהם ולכל הדורות שלאחריהם.
"וכן לדורות" - לתשומת לב המפקפקים למיניהם: רובם המכריע של מתגיירי דורנו זוכים למעמד קבלת מצוות מרגש וכן. לעתים רבות מאד בעינים דומעות ובלב הומה, המשאירים את רישומם הקבוע בליבם ובאורחות חייהם.
יהודים מבטן, כמוני למשל, שנולדנו עם כפית יהדות בפה, לא זוכים למעמד כזה. אשריהם!
המאמר המלא יתפרסם בגיליון שבת בשבתו הקרוב