הגימטריה חזרה לשיח הציבורי בעקבות התבטאויות חריפות נגד הציבור הדתי לאומי. "כי יד על כ"ס י-ה", ידע לדרוש ראש ישיבה ידוע, ומכאן שחובשי הכיפה הסרוגה הם הם זרעו של עמלק. "עמלק" בגימטריה נותן גם "טייקונים", "דולר" ו"מס הכנסה", כל אותם צוררים של האדם מן היישוב. במבט ראשון נראה שהגימטריה היא כלי נפלא שמייצר מילים משדה סמנטי הדוק - עד שמגלים שגם "רוח י-הוה" נותנת גימטריה זהה… למעשה, אם מפעילים את הטכניקה החשבונית של גימטריה על המילה "גימטריה" עצמה, מגלים שהיא לא יותר מ"איזה חלטורא", ה' ירחם, או אפילו "אסוציאציה" שנעשית "כלאחר יד" (אם מקפידים על הכתיב החז"לי, גימטריא).
לא ישבתי לחשב זאת לבד, כמובן, מחשבוני גימטריה אינטרנטיים הם שעשו זאת למעני בזריזות וביעילות. הנגשתם של מחשבוני הגימטריה שמה ללעג ולקלס את הטכניקה הזו של המרת אותיות בערך מספרי לפי מפתח קבוע. אלא שהביקורת על הגימטריה לא התחילה עם פיתוחם המחשבונים הללו, ואפילו לא עם הופעתו של הבבא בובה, דמותו הבידיונית של המקובל-דה-לא-שמאטע שמסתבך בגימטריות מופרכות בעליל, בימי מלחמת המפרץ. לא. ימי הביקורת על הגימטריה הם כימי הגימטריה עצמה, כפי שנראה בהמשך.
[embed]
אין לנו ידיעות ודאיות על ראשית ימיה של הגימטריה. האם היא טכניקה יהודית מקורית או, כפי שמרמז שמה היווני, טכניקה מאומצת? קשה לדעת. מכל מקום, חכמי התלמוד ז"ל השתמשו בגימטריה בעשרות מקומות בגמרא ונראה שהגימטריה שימשה אותם בעיקר לצרכים מנמוניים וכפרפראות פיקנטיות לדרשות העממיות, אך לא לשם יצירת הלכות. כך, למשל, קבעו חז"ל שמשכו של הריון אישה הוא 271 ימים, בדיוק כמו הגימטריה של המילה "הריון" עצמה (נדה לח, ע"ב). אחדים מחכמינו ז"ל השתמשו בגימטריה גם לשם ביאור אגדתי של פסוקים. כך מתאר המקרא את יציאתו של אברהם למשימת חילוצו של לוט: "וישמע אברם כי נשבה בן אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו, שמונה עשר ושלש מאות, וירדוף עד דן" (בראשית יד, יד). על פסוק זה דרש אחד החכמים: "אליעזר הוא, דחושבניה הכי הוי" (נדרים לב, ע"א). דהיינו, 318 עולה בגימטריה "אליעזר", מכאן שאברהם לקח עמו רק את עבדו למשימה ההירואית של פדיון לוט מהשבי; אליעזר אפוא לא היה אלא צ'אק נוריס הקדום…
רש"י מזכיר את הדרשה הזו בפירושו לתורה - וזהו המקום שבו בוחר הראב"ע להשמיע את הביקורת שלו על מוסד הגימטריה ותקפותה המפוקפקת: "אין הכתוב מדבר בגימטריא, כי יכול הרוצה להוציא כל שם לטוב ולרע, רק השם כמשמעו" (בראשית יד, יד). אכן, גם מילים חצובות בסלע הופכות לחומר רך בידיו נאדרות הכוח של הגימטריקון והוא יכול ללוש אותן כרצונו ולהתאים אותן לתבנית הרצויה לו. משכך, אין לכלי זה כל תוקף (Validation).
אכן, מעניין לגלות שבמקום אחד בפירושו דווקא השתמש הראב"ע בגימטריה; הנביא זכריה ניבא שאדם בשם "צמח" יתגלה בעתיד ויגאל את העולם. הנביא נמנע מציון פרטים נוספים מלבד שמו המוזר של הגואל ולכן הפרשנים התחבטו בזיהויו של אדם זה. "צמח", כותב הראב"ע, "הוא זרובבל… ומפרשים רבים אמרו כי זה צמח הוא המשיח ונקרא זרובבל כי הוא מזרעו כמו 'ודוד עבדי נשיא להם לעולם'. גם אני עשיתי דרך דרש, כי צמח בגימטריא מנחם והוא בן עמיאל" (זכריה ג, ח). איך אפשר להסביר את השימוש שעושה ראב"ע בטכניקה פרשנית שהוא עצמו ביטל בחריפות את תוקפה? אכן, השוואה למקור מקביל תגלה שיש פה שימוש מחוכם, כמעט הייתי אומר ציני, בגימטריה כדי להצביע על מגרעותיה; מתברר ש"מנחם בן עמיאל" הוא שמו המשיח לפי "ספר זרובבל" - ספר חיצוני שנדחה בידי ראב"ע, שכן "כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה, אין לסמוך עליו… וככה ספר זרובבל, וגם ספר אלדד הדני והדומה להם" (פירוש הראב"ע לשמות ב, כ). וכך, כאשר הראב"ע מדגים איך הגימטריה יכולה לשמש אסמכתא לפרשנות לא מקובלת, הוא למעשה חושף את ערוותה ומצביע על היותה חסרת ערך ממשי בפרשנות המקרא.
אכן, כפי שכתבנו, ראב"ע לא היה הראשון שביקר את הגימטריה. כבר במסכת כלה רבתי, אחד מן המקורות הקדומים יותר שבהם נמצא שימוש בגימטריה, התפלמסו עם הביקורת על הגימטריה (פרק ג, אמצע אות ד). העובדה שניתן למצוא חלופות רבות לגימטריה שהם מציעים - שלו"ם בגימטריה שו"ע, דהיינו: שוועה, תפילה - מערערת את תקפותה של הצעתם, בעיקר לאור העובדה שלכמה הצעות החלופיות יש משמעות הפוכה לגמרי. המילה "שלום" עולה בגימטריה "שעו" - כמה נאה, אבל גם המילה "עשו", שמו של אדם שחי על חרבו ולא היה איש של "שלום עכשיו", מניבה גימטריה זהה. ועוד: המילה "עשו" נמצאת במקרא גם כפועל המשמש לתיאור מציאות הפוכה משלום: לחימה והוצאה להורג. אכן, מחברי כלה רבתי התמודדו עם הביקורת עם הטענה שאת המילים החלופיות, אלו שהן בעלות ערך גימטרי זהה ומשמעות סמנטית שונה, יש לקרוא רק בעזרת מסגרת קריאה דווקאית, פריזמה המבטלת את הסתירה ומשבצת כל אחת מהן במקומה הנכון.
על מקור זה נסמך המקובל הספרדי בן המאה הי"ג רבי יוסף ג'יקטיליה בספרו "גנת אגוז", ספר, שכשמו, עוסק בגימטריות, נוטריקונים ותמורות, כאשר הגן על שיטתו הפרשנית:
"בהיות מילות נמצאות במניין אחד ומשמע בהן הפך, והתבונן כיצד כולן הכרחיות והמניין שלהן לכוונה ידועה היא, וא"כ אין לשום פתי וסכל להתקומם עלינו ולומר כי העניינים אשר העלינו אותם בחשבון בספרינו זה כי הם עניינים אפשר בהם חשבון הסתירה או ההפוך, תדע לך כי איננו כן, שלא נאמרו הדברים בכל ספרינו זה על צד היותם באין בדרך המקרה, כי אם בכוונה ידועה, והכרחה מוכרחת על כל פנים… ואף על פי שתמצא מילה אחרת בחשבון אותה המילה והיא הפך הכוונה בנראה, אל תדין לכף חובה, כי אינך יודע החשבון" (מהדורת זאלקווא, תקל"ג, דף פד, ע"א).
כל החלופות אמתיות, טוען רבי יוסף, אלא שאינך יודע באיזה הקשר יש לשבצן כדי שאמיתותן תתגלה. אך על אף שבמבט ראשון נראה כי טענה זו מצילה את הגימטריה מידי רודפיה, במבט שני מתברר שהיא דווקא מפילה אותה ברשתם.
כיצד? הגימטריה כטכניקה פרשנית איבדה את תוקפה בשל העובדה המצערת שאין כל דרך פורמלית להכריע בין הגימטריות החלופיות; טענתו של החכם ג'יקטיליה שיש פרשנים שיכולים להכריע בכך רק דוחפת את הקושיה במעלה הסולם ומחליפה אותה בתאומתה שהיא מסדר גודל שונה. כלומר, במקום שנתמה מהי הדרך להכריע בין גימטריות חלופיות, נשאל על הדרך להכריע בין פרשנויות חלופיות.
ניסיונו של רבי יוסף לחלץ את הגימטריה מהמלכודת שאליה נקלעה מזכיר לי את המעשיה על הברון מינכהאוזן שסיפר איך הצליח לשלוף עצמו מבוץ טובעני כשמשך עצמו החוצה בציצית ראשו… זו אולי הסיבה לכך שרמב"ן ביקש לצמצם את השימוש היוצר בגימטריה כשקבע "אין אדם רשאי לדון בחשבון גימטריות ולהוציא מהן עניין עלה בדעתו" (הרמב"ן בתחילת ספר הגאולה). הוא השכיל להבין את חולשתה של הטכניקה הזו ואת תוקפה הקלוש. זה, כמובן לא עזר. עד היום חביבה הגימטריה על דרשנים. נראה שאין מה לעשות. גימטריות, ממש כמו האימפריות אצל גולדברג את תורן, נופלות לאט.
[embed]