אל מול האסון הנורא שפקד את משפחת גרוס אפשר רק להיוותר דוממים. בדברינו הבאים ננסה להראות כי אסון זה מגלה דמיונות אחדים למיתת בני אהרן, בבחינת "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה", וכי המקרה שאירע לאחרונה הוא מעין הישנות ודמות בבואה של מות בני אהרן, בבחינת "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ".
צריך להקדים ולומר כי כשם שלעתים אין הנמשל דומה לגמרי למשל שממשילים, אף כאן יש צדדי דמיון, אולם בה בשעה אין הנדון דומה לחלוטין לראיה. יחד עם זאת, אפשר להעלות גרעין פנימי החותר אל האמת וכמדומה גם מסר אמוני המופנה לכלל ישראל. כפי שנראה, האסון שאירע למשפחת גרוס איננו אסון פרטי, אלא יש לו נגיעה לכלל ישראל.
הבסיס להקבלה בין שני המאורעות טמון במדרש תנחומא, תצוה, י. רצה המקום ועיינתי בו לאחרונה, וכך עלו והתגבשו הדברים. וכה נאמר: "'אילים שנים' (שמות כט, א) כנגד שני בניו שעתידין למות, שכל בניו ראוין למות, שנאמר: 'ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו' (דברים ט, כ). אין 'להשמידו' אלא לשון כלוי בנים, שנא' 'ואשמיד פריו ממעל ושרשיו מתחת' (עמוס ב, ט). כיון שנתפלל משה עליו, דכתיב: 'ואתפלל גם בעד אהרן' (דברים ט, כ), מתו שנים ונשתיירו שנים".
מדרש זה מטעים כי כל ארבעת בניו של אהרן היו ראויים למיתה, אולם שניים מהם נשתיירו בזכות תפילת משה עליהם. מובן שאין אנו רשאים לקבוע שום סיבה לאסון שפקד את משפחת גרוס, ולהיפך, בהמשך נצביע על כך שהקב"ה פעל באמצעותם כשליחי ציבור. קו דמיון בין ההתרחשויות ניכר בנקודה הבאה: במקרה של בני אהרן הייתה אפשרות ראשונית שהאסון יכלול ארבעה ילדים, אולם בפועל מתו שניים, ואילו שניים נשתיירו בזכות תפילת משה. במקרה של משפחת גרוס אפשר לומר, למרות שהדברים קשים להיאמר והם בבחינת "אי אפשר לפה לפרשו" - שלכאורה הייתה אולי, לכל הפחות בכוח, גזרה ראשונית פוטנציאלית על כל הילדים, כאפשרות, אולם בזכות תפילות כלל ישראל לרפואת הבנים, ראה ה' וניחם, והם עתה בתהליך של הבראה, עד לרפואתם השלמה.
חשוב להדגיש כי כידוע משה היה שקול כנגד כל ישראל, ולחילופין, עם ישראל היה שקול כנגד משה. בנוסף, ידוע ומפורסם המאמר לפיו אין דור שאין בו כמשה, ובלשון קבלית, התפשטות משה היא בכל דור ודור. לפיכך כוח התפילה של כלל ישראל בעד שני בני משפחת גרוס פעל בדיוק כמו תפילת משה על בני אהרן, והיה שווה ושקול לגמרי לכוח תפילתו של משה רבנו בשעתו.
ראוי להזכיר גם את ביאור רש"י לפסוק "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן" (ויקרא י, ג), המיוסד על מקורות מדרשיים: "אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי, יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, והייתי סבור או בי או בך. עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך". משה רבנו מכיר בכך שהייתה אפשרות שהגזרה תחול עליו, או שמא על בני משפחתו. לפי זה, משה ואהרן היו שקולים מבחינת האפשרות שהגזרה תחול עליהם, וניתן לומר כי כשם שמשה שקול כנגד כל ישראל, כך אהרן מילא כאן תפקיד מקביל למשה. ובהקשר של משפחת גרוס, ניתן לומר שהם מסמלים את תמצית עם ישראל. בהתאם לכך אפשר לומר שהקב"ה בחר בהם, אך האסון בא לכפר על הכלל והציבור. האב שמעון גרוס עצמו התבטא באומרו שהלב של הבן שהחל לפעול בכוחות עצמו מסמל את אחדות עם ישראל כולו. חשוב גם להדגיש כי דברי רש"י אינם תולים את האסון בחטא כלשהו של אהרן.
כמו כן, קטע זה ברש"י אף מטעים שנדב ואביהוא היו בדרגה גבוהה ביותר, ואפשר לומר דברים דומים לגבי אביגיל ויעל גרוס. האב שמעון גרוס הדגיש בדברי הספדו שהבנות היו בנות שמחות וכי שררה אחדות ביניהן: "אתמול בבוקר שתיהן עוד שמחו, בלילה שתיהן עוד רקדו... הן היו חברות טובות". במהלך השבעה אמר האב שהן היו נשמות גבוהות. בלילה שלאחר יום ההלוויה, לאחר צאת ההורים מבית החולים שניידר, אמרה האם מיכל: "הבנות כבר אינן. הקב"ה לקח אותן לידו. הן כאלה צדיקות ומתוקות וטוב להן. מה שה' עושה זה לטובה. אנחנו בטוחים בזה".* כשם שאהרן הכהן הצדיק עליו את הדין, כלשון הכתוב "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן", כך האב והאם הצדיקו עליהם את הדין בהלוויה ובמהלך השבעה.
האסון של משפחת גרוס אירע בתוככי הבית פנימה, ובית יהודי נחשב להיות בגדר משכן ומקדש. האסון קרה בעקבות תיקון שעשתה המשפחה בביתה, שנועד לאפשר לה לחיות בו ביתר קדושה; היא ביקשה לבער שרצים טמאים מן הבית, ואפשר לראות בכך אקט סמלי של הוצאת טומאה מן הבית.
את תמצית הרעיון הקושר בין מיתת בני אהרן לבין האסון שאירע את משפחת גרוס פרסתי גם בפני תלמיד חכם נודע, הרב יקותיאל פיש שליט"א, עורך "סוד החשמל". הוא קיבל את דבריי והוסיף עליהם נקודות אחדות: "זה מסתבר מאד לפי ההבנה שנדב ואביהוא מתו ככפרה על עם ישראל ביום הקמת המשכן. ולכן היה ציווי לכל בית ישראל שיבכו את השריפה להראות שהם מצטערים במה שגרמו. וכן אצל משפחת גרוס כל העם השתתף כי הם היו קרבן ציבור שכולם היו שייכים. ואף ששם כתוב 'ובאהרן התאנף' כעונש על חטא העגל, זה היה ביחס לאהרן. מאידך ביחס לנדב ואביהוא עצמם שנתכוונו לשם שמים והיו גדולים ממשה ואהרן היו כפרת ציבור. ולפי זה ייתכן שגם אלעזר ואיתמר היו צריכים להיות קרבן ציבור אלא שתפילת משה ביטלו". כאמור, הבאתי לעיל פרשנות שאינה מטילה באהרן עצמו אשם.
הרשב"ם מבאר את המילים "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" לא כמוסבות על מי שנלקחו, כי אם על מי שנותרו בחיים ומקדשים שם שמים בחייהם. מבחינה זו, מאז קרות האסון, שמעון ומיכל גרוס מבטאים ברבים חזור ושנה אמונה שלמה, ודבריהם מקדשים שם שמים ברבים.
יש להעיר את ההערה הבאה בנוגע לפסוק: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן". יש מהפרשנים המצביעים על המילים "וְנִקְדָּשׁ בִּכְבֹדִי" (שמות כט, מג), המוזכרות ביחס להקמת המשכן, כמקום שבו דיבר ה' זה מכבר על המאורע שעתיד היה להתרחש. לעומתם, רבי יצחק בן עראמה כותב בביאורו "עקידת יצחק" כי "הפרוש הנכון הוא מה שאמרנו, כי המעשה הנורא ההוא בעצמו, הוא הדיבור הא-לוהי, אשר בו ידבר אל עמו ואל חסידיו" (שער נט). לפי ביאור זה, המעשה עצמו הוא בגדר התגלות ודיבור.
פעמים רבות מושמעת התפיסה כי דורנו הוא דור של הסתר פנים, אם כי יש מקום לחלוק על עצם התפיסה ולסבור שאנו עדים לנסים גלויים, אלא שאין בעל הנס מכיר בנסו. מכל מקום, ביאורו של בעל עקידת יצחק בעניין מות בני אהרן מייחס למאורע מעמד של התגלות ודיבור א-לוהיים. לאור ההקבלה שהעלינו בין מיתת בני אהרן לבין האסון שאירע עם משפחת גרוס, ניתן להחיל עליו אותו הרעיון עצמו, ולומר שמקרה זה היה בבחינת התגלות א-לוהית בדורנו ולנגד עינינו.