שערי הכניסה לעם ישראל הופקדו בצדק מוחלט ביד בתי הדין. הם המכירים את מסעם של שרה אמנו אברהם אבינו, שהתחיל מכוחו ציוויו של ריבונו של עולם, ושנענו לקריאה הגדולה לנטוש את עבודת האלילים וללכת אל ארץ לא נודעת, שעליה נכרתה ברית בין הקב"ה ובין כנסת ישראל; הם יונקים מברית המילה שנכרתה בין הא-להים ובין עם ישראל, והפכה אותנו להיות עמו של הקב"ה; הם היונקים את סמכותם מכוחה של התורה שניתנה לעם ישראל, ושהיא מגבש הזהות של העם היהודי לאורך ההיסטוריה. אין זה פשוט להיכנס לעם ישראל, ובית דין הוא המאשר את הכניסה הזו.
לקביעה הזו יש גם פן הפוך: בית הדין חייב לנקות את עצמו מכל שיקול אחר, ולבחון את הכניסה לעם ישראל בדיוק לאור ההלכה. ההלכה כדרכה מתייחסת להיבטים רבים של סוגיית הגיור: היא עוסקת בשאלת הדרישות שצריכות להיות כלפי המתגייר בבואו להתגייר; היא מחייבת את העוסקים בגיור לקיים את מצוות התורה באיסור אונאת הגר, ולהיזהר בכבודו של מי שבא להתגייר; היא תובעת להתייחס גם להיבטים אחרים של התורה, כמו החובה למנוע נישואי תערובת והתבוללות בתוך עם ישראל; היא מאפשרת ללכת בדרכם של פוסקים רבים ולנהוג ביחס אחר כלפי הבאים להתגייר שהם מ"זרע ישראל" - בעיקר לאור המציאות המיוחדת של ימינו, וישנם עוד שיקולים רבים אחרים. על כל אלה צריכה להיות מופקדת הרבנות הראשית לישראל, כיוון ששערי הכניסה הם לאומה בכללה, והיא צריכה לעמוד בראש המערכת הזו.
אי אפשר לאחוז את החבל בשני קצותיו. עמידה בראש מערכת מחייבת את נטילת האחריות הקשורה בכך, ואי ההבטה לזוויות אחרות; עמידה בראש המערכת מחייבת ראיה כלל ישראלית, ואחריות לכלל ישראל, ולא רק לקבוצות הסבורות כי שאלת הגיור לא תגיע לפתח משפחותיהן; עמידה בראש מערכת חייבת ללכת בדרכם של פוסקים לאורך כל ההיסטוריה הלמדנית של עם ישראל, שמפגש התורה עם המציאות בהווה הייתה עיסוקם העיקרי ותפישת עולמם ההלכתית המשמעותית; עמידה בראש המערכת מחייבת התייחסות אנושית לאלה שנזקקים לה, ואי "מריחתם" בתביעות שאינן הלכתיות, בהימשכות תהליכים, ובפסקי דין שאינם מוחלטים ומתן אפשרות לגורמים אחרים לערער על הגיורים שנעשים מכוח המערכת הממלכתית.
זו דרכה של תורה, וזו משמעותה של אחריות ציבורית. קביעות אלו הן חיוניות גם לשמירת מעמדה של הרבנות הראשית לישראל. הכוחות המבקשים לכרסם בה נאחזים לא במה שהיא כן עושה אלא במה שהיא איננה עושה, וטוענים כי אם היא אינה ממלאת את שליחותה - למה זה אנכי. התביעות לדוגמה (שאף אני שותף בהן) להעברת סמכויות הגיור לרבנויות מקומיות נובעת מכוח הכאב הגדול מה שמתחולל בעולם הגיור כיום, ועל האפשרות של בתי דין הפועלים מכוחה של הרבנות הראשית לערער על גיורים שנעשים בבתי הדין שאף הם פועלים מכוחה של הרבנות הראשית לישראל.
הגיור אינו החצר האחורית של היהדות. במציאות ימינו, זו הרחבה הקדמית. מציאות היום צריכה להטריד את כל הציבור שזהותו היהודית חשובה לו (וזהו רוב מוחלט של הציבור בישראל), ובוודאי את בתי הכנסת. אין אנו יכולים להשלים עם העובדה שנוהגים עם אנשים שלא כהלכה ושלא באנושיות, ושאין מפתח מסודר להגדרת מעמדם, להתמודדות עם נישואי התערובת, ולשמירה קפדנית מתוך יראת שמיים על איסור אונאת הגר. זו גם קריאה לכולנו לתרום את חלקנו - הן בתביעה הציבורית לביטול המציאות המחפירה ולחיוב קבלת פסיקתם של בתי הדין לגיור, והן בנכונות לשמש כמשפחות מלוות, כשלוחי בית הדין, ולקרב את הבאים בשערי ישראל, ובעיקר את אלה שכבר התגיירו, כדרכם של אבותינו ואמותינו.