כיריים קרמיות, מוצר חדש יחסית, עשויות מחומר מיוחד (דמוי שיש וזכוכית) שאיננו מעביר חום ממקום למקום, ולכן אי אפשר להכשירו כמו כלי מתכת, שכן מתכת מעבירה חום, והמשטח הקרמי בנוי כך שלא יעביר חום בכלל.
יש הרואים בחומר זה 'זכוכית' (שאשכנזים מחמירים שלא להכשיר, שולחן ערוך אורח חיים, סימן תנ"א-כו בהג"ה), אבל אין ספק שזהו חומר חדש, ואינו דומה לשום חומר ידוע, שכן, שום זכוכית שהיתה ידועה בעבר לא יכלה לעמוד בחום של מבערים. גם ברור, שהמשטח הקרמי חלק מאד, ואין בו שום נקבוביות (שהן המאפיין העיקרי של חרס, וגם של זכוכית עתיקה), וגם אינו דומה לציפוי על גבי חרס (שולחן ערוך אורח חיים, סימן תנ"א כג-כד). ספק רב אם החומר הזה בכלל בולע משהו.
ההנחיה שפרסם מכון 'צומת' בהיסוס רב (= 'אין כתפיים די רחבות' לפסוק בשאלה חדשה על חומר שלא היה כמותו בעבר), כוללת בתוכה שתי הנחיות אשר מנוגדות להוראות היצרן ומומחי שירות הלקוחות, שהשיבו לשאלותי - הם מתנגדים בתוקף לשפיכה ישירה של מים רותחים (בניגוד לגלישה מסיר רותח, שמערכת הכיריים בנויה לספוג בלי בעיה - ומתנגדים גם להפרדה בין סיר הבישול לפסח לבין משטח המבער על ידי נייר אלומיניום גזור ומותאם, שיונח בין משטח המבער לבין הסיר. הם גם אומרים שאי אפשר להדליק את משטחי הבעירה לחום הגבוה ביותר לזמן הדרוש לליבון עצמי (כנהוג), כי יש בכיריים אלה התקן בטיחות שנועל ומנתק אם משטח הבעירה נותר גלוי בלי סיר עליו.
אם נדרש אדם להכשיר כלי (וכל שכן כיריים יקרות) באופן שיש בו חשש הפסד ונזק לכלי (אפילו אם זה 'רק' השחרה של פני המבערים בגלל נייר האלומיניום), ישנו חשש הלכתי שמא לא יכשיר כראוי (ראה למשל טור-שולחן ערוך אורח חיים, סימן תנ"א-א,ז).
לכן לענ"ד, אין מקום בהלכה להנחיות הכשרה העומדות בניגוד להוראות היצרן והשירות, כי אדם חס על ממונו.
הבעיה ההלכתית העיקרית בכלי בישול על גבי כיריים, היא הגלישה של נוזלים מן הכלים אל משטח הכיריים, והבליעה החוזרת של הכלים. הנחת היסוד ההלכתית קובעת, שכלי מכלי אינו בולע (ראה שולחן ערוך יורה דעה סימן צ"ב ו-ז; וראה משנה ברורה לאורח חיים סימן תנ"א אות לד, שמקל בהכשר 'חצובה' לכתחילה, וכל שכן בדיעבד). לכן, גם אם המשטח של הכיריים בלע בשר וחלב או חמץ, וכעת הוא נקי ויבש, אין הכלים בולעים ממנו - רק אם יש שם מים או נוזל שגולשים בשעת הבישול, תיתכן בליעה חוזרת של כלים מן המשטח, באמצעות הנוזל.
בהנחיות מכון 'צומת' נכתב גם, שאפשר לבשל גם בלי הכשרה של הכיריים בישול יבש, שלא יגלשו נוזלים מן הסירים בכלל.
שאלתי את אשתי והיא אמרה שזה איננו מספיק, וקשה מאד לבשל לחג ובחג בלי גלישת נוזלים בכלל. לכן חיפשתי ומצאתי פיתרון הלכתי אחר ומספק -
בשלב א' יש לנקות את המשטח בעזרת המשחה שהיצרן ממליץ עליה (משחת אסטוניש), שהיא מסלקת כל שארית שנותרה מגלישות נוזלים שהתבשלו בכלים, ומשאירה משטח נקי וחלק לגמרי (בדקתי !), וגם מוסיפה ופוגמת כל מה שאולי בלוע במשטח, כך שאם ייפלט טעם בהמשך, יהיה זה טעם פגום בוודאי.
בשלב ב' יש להימנע מכל בישול בכיריים 24 שעות אחרי הניקוי ולפני ההכשרה, כדי שכל טעם שאולי נותר בלוע בהם, ייחשב 'פגום', כדין כלי שאינו 'בן יומו' (עבודה-זרה עה-עו; רמב"ם הל' מאכלות אסורות פרק י"ז הלכה ב; טור-שולחן ערוך יורה דעה סימנים צ"ג וקכ"ג א-ג); וכפי שנוהגים בהכשרת כלים בדרך כלל.
בשלב ג' יש להעמיד על משטח בעירה של הכיריים סיר נקי לגמרי, מלא מים, ועליו מכסה תואם - ולהדליק את המשטח לדגת חום מירבית. כאשר הסיר ירתח הוא יגליש מעט מים אל המשטח, ויעשה בו את פעולת ההגעלה בדיוק במקום ובצורה שאולי היתה שם בליעה - "כבולעו כך פולטו" (עבודה-זרה עו ע"ב; רמב"ם הל' מאכלות אסורות, פרק י"ז הלכה ג; טור-שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ"א א-ב; ואורח חיים סימן תנ"א-ה, יג;).
כיוון שאי אפשר אחרת די בכך גם לכתחילה, שליבון קל שקול כהגעלה (שולחן ערוך אורח חיים סימן תנ"א בהג"ה), והדברים ברורים מלשון 'משנה ברורה' (לאורח חיים סימן תנ"א אות לד) - "חצובה (=שמעמידים עליה סירי בישול מעל האש) צריך ליבון ... לפי שלפעמים נשפך עליה עיסה ונבלע בה טעם חמץ על ידי האוּר (=האש), וזהו רק לכתחילה משום חומרא דחמץ, דבאמת, שתי קדרות הנוגעות זו בזו, אין יוצאת הבליעה מזו לזו ... וגם יש לתלות שאף אם נשפך, כבר נשרף והלך לו, כיון שבכל שעה היא על האש, ועל כן בודאי די לזה בליבון קל - ובדיעבד, אף אם נשתמש עליו בלי ליבון כלל, גם כן אין לאסור"; ודברים אלו עומדים בבהירות נגד כל החמרה נוספת.
לסיכום:
1. ניקוי יסודי בחומר המומלץ על ידי היצרן והשירות.
2. המתנה של 24 שעות בלי שום שימוש בכיריים.
3. הנחת סיר מלא מים ומכוסה על כל מבער בחום הגבוה ביותר, והרתחת המים עד לגלישה - כיבוי וניגוב.
4. אין סיבה הלכתית לחומרות נוספות, כמו נייר אלומיניום, בניגוד להוראות היצרן.
'ויאכלו ענוים וישבעו'.