(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: (ג) לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת:
(פרק לה)
את כל פירושו לפרשת ויקהל הקדיש רבי יצחק עראמה, בעל העקדה, לנושא השבת, והוא דן בנושא זה בהרחבה בעקבות איזכור השבת בתחילת פרשתנו ובכמה מקומות בתורה. במסגרת זו נדון באחד מן העניינים שמצוות השבת מדריכה אליו את האדם, והוא "לקבוע בלבנו לימוד התורה הא-לוהית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאוד" (שער נה).
כך כתב בעל העקדה:
"הוקבע יום אחד בשבוע בו ינוחו מכל העסקים הזמניים, אשר זה סיבה חזקה שהמון העם יפנה לבבם להקהל ולעמוד על נפשם לשמוע מפי מלמד ולקרוא כולם בשם ה' מקרא משנה ותלמוד איש לפי ערכו, והמשכילים ימצאו נחת רוח כי יבקשו תורה מפיהם ויזהירו אותם על המצוות ודורשין להם הלכות יום ביומו וענין שבת בשבתו כמו שנמצא בכל זה מנהג קבוע לכל בני ישראל במושבותם. כי על זה אמרו בתלמוד ירושלמי (שבת פרק טו הלכה ג) "לא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא ללמוד בהם תורה". וזה צד מיתרון הנפש שאמרו חז"ל (ביצה טז, א) שיש לאדם בשבת כי ההכנה גדולה בו אם מצד המלמדים ואם מצד הלומדים".
בשבת נחים מכל מלאכה ומתוך כך יש "סיבה חזקה" להקדיש זמן ללימוד תורה איש כפי יכולתו וכישוריו. אכן בשבת יש גם סגולה מיוחדת ללימוד תורה הן מצד המלמדים הן מצד הלומדים.
ממשיך בעל העקדה:
"ולפי שהיום הזה הוא נועד ומיוחד אל זה העסק החמירה התורה מאוד מעשות בו שום מלאכה מאבות המלאכות ומכל תולדותיהם... ולא עוד אלא שלמדו מריבוי הכתובים שאפילו המחשבה בעסקיו אסורה... והוא הדין בדברי הבאי... וכבר אמרו (שבת קיג, א-ב) "'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר' (ישעיהו נח, יג) – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול"".
ריבוי האיסורים בשבת הן במעשים הן במחשבות נרמז לדעת בעל העקדה בפסוק ב בתחילת פרשתנו: "כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת", כפי שמפרש בעל העקדה:
"וכל זה בכלל "כל העושה בו מלאכה יומת", כלומר העושה בו כל מלאכה, כמו שהורגל בכל מקום לומר לא תעשה בו כל מלאכה (ראו שמות כ, י; דברים ה, יד), והכוונה לא מלאכה מעשיית ולא מחשביית, כי מציאות המלאכה ראשונה הוא בנפש האומן ואחר מוציאה אל הפועל".
בעל העקדה הבין את הפסוק "כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת" כאילו כתוב 'העושה בו כל מלאכה יומת", ו'כל מלאכה' שנאסרה בשבת היא הן מלאכה מעשיית הן מלאכה מחשביית, לשון אחר: הן מלאכה בפועל הן מלאכה בכוח.
בעל העקדה מסביר בהמשך באופן מקורי גם את הדין "יוּמָת" שמגיע לעושה מלאכה בשבת, אך לפני כן הוא מתאר באופן ציורי ובלשון נמלצת את התנהלותו של מי שמעסיק את עצמו בשבת במחשבות אסורות (ודברי בעל העקדה משובצים בפסוקים ובשברי פסוקים לרוב):
"והנה אם יִטָּרֵד ביום זה לחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף או בכל מלאכת מחשבת, או כי יפנה לבבו מהמלאכות המעשיות ויתעסק במַשׂאוֹת שוא ומַדּוּחים אשר הורגלו בישיבת עמי הארץ, ודברי רכילות ולשון הרע המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו, וכל שכן אם הם מאזרי זיקות באפס עצים לחרחר ריב ומדון על מקומותיהם וישיבותיהם אשר בהם מטרידים את התפילה ומונעים את התורה, אשר כל זה באמת הוא אסור לפי שגורם רעה ומיתה לאנשים החוטאים בו, וכל זה ראוי שיושכל מסמיכתו לשם "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת"".
המנוחה ממלאכה ביום השבת עשויה כאמור להועיל ללימוד התורה, אך המנוחה והפנאי מעיסוק במלאכה עלולים לגרום לדברים רעים וקשים. לדוגמה: אדם עלול למלא את זמנו הפנוי בשבת בדברי רכילות ולשון הרע "המטילים שנאה וקנאה בין איש ובין אחיו ובין גרו", או בחרחור ריב ומדון על מקומות ישיבה בבית הכנסת "אשר בהם מטרידים את התפילה ומונעים את התורה". בעל העקדה מציין שהסמיכות בין איסור המלאכה בשבת (פסוק ב) לאיסור הבערת אש ביום השבת (פסוק ג) יכול ללמד שיש להיזהר בשבת מלמלא את הזמן הפנוי מעשיית מלאכה בליבוי אש המחלוקת.
וכעת מגיע בעל העקדה לדין "יוּמָת":
"ואשר לא יועיל לו יום השבת להחיות את נפשו על הדרך שאמרנו לשמוע וללמוד את כל דברי התורה הזאת המישירים את האדם להתרחק מכל התאוות הרעות ומהמידות הפחותות ולהתעטר בתשוקות טובות ומידות מעולות והלבש אותו מחלצות הנה הוא באמת ממית את עצמו, יען כי לא נזהר בכל הכתוב "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שמות כ, ט; דברים ה, יד), "ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה" (שמות לה, ב), שהכונה שישאר ביום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה רק שיהיה השבת קודש לה' להשתדל בשלמות נפשו".
המנוחה בשבת יכולה להועיל לאדם להחיות את נפשו על ידי לימוד דברי התורה שמלמדים את האדם להתרחק מתאוות רעות וממידות פחותות, "ולהתעטר בתשוקות טובות ומידות מעולות". אדם שלא מנצל זאת ואינו מחייה את נפשו, "הנה הוא באמת ממית את עצמו" – עניין זה נרמז בדין "יוּמָת" לעושה מלאכה בשבת "יען כי לא נזהר בכל הכתוב 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך', 'ששת ימים תֵּעָשֶׂה מלאכה'".
את הפסוק "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה... " (ופסוקים דומים לו) הבין בעל העקדה כמלמד שיש לעסוק במלאכות אך ורק ששה ימים ולהשאיר את יום השבת פנוי לגמרי מכל מעשה. אך כאמור צריך גם לדאוג למלא את הזמן הפנוי בשבת בתוכן רצוי – "... וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'" – "שיהיה השבת קודש לה' להשתדל בשלמות נפשו".
למדנו אפוא שלדעת בעל העקדה פסוקים ב-ג בתחילת פרשתנו מלמדים על יצירת זמן פנוי ממלאכה בשבת, על הסכנה שזמן פנוי זה יהיה לרועץ, ועל האפשרות לנצל זמן פנוי זה להיות קודש לה'.