רבן גמליאל הנשיא ורבי יהושע היו שטים בספינה. לרבן גמליאל היה לחם, לרבי יהושע היה לחם וגם סולת שיכולה להישמר לזמן רב יותר. התארכה ההפלגה - נגמר הלחם של רבן גמליאל ולכן אכל מהסולת של רבי יהושע. אמר לו רבן גמליאל לרבי יהושע: כיצד ידעת שהנסיעה תתארך כל כך, שהבאת אתך סולת? אמר לו רבי יהושע: כוכב אחד יש, שאחת לשבעים שנה מופיע ומתעה את הסַפָּנִים, ואמרתי שמא יעלה ויתעה אותנו. (הוריות י ע"א, בתרגום חופשי לעברית)
סיפור זה משתייך לסדרה ארוכה של סיפורים שבהם מעומתת חכמתו של רבי יהושע מול מנהיגותו של רבן גמליאל. כמו בסיפור המפורסם על הדחתו של רבן גמליאל מפני שביזה את ר יהושע (ברכות כ"ח ע"א), גם בהמשך סיפורנו מבקר ר יהושע את רבן גמליאל על הפער הכלכלי בינו לבין תלמידי החכמים שלא התפרנסו כמותו משררה על הציבור:
אמר לו רבן גמליאל: כל כך הרבה חכמה יש בידך ואתה עולה בספינה לצרכי פרנסתך? אמר לו: עד שאתה תמֵהַ עלי, תְמַה על שני תלמידים שיש לך ביבשה, ר אלעזר חסמא ור יוחונן בן גודגדא, שהם חכמים עד כדי שיודעים לשער כמה טיפות יש בים - ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש. נתן רבן גמליאל דעתו למנותם לעסוק בצרכי ציבור כדי שיהיו מתפרנסים מאותה השררה. שלח להם - ולא באו. חזר ושלח - ובאו. אמר להם: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם, שנאמר: "וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה" (מלכים א י"ב, ז).
בכדי להבין את דרשתו של רבן גמליאל על הפסוק מספר מלכים, יש לחזור להפטרת פרשתנו. בניגוד למשכן, שנעשה על ידי "תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" - ההפטרה מתארת את בניית המקדש כפעולה שנעשתה באמצעות כפית העם שנאלץ להעלות מס עובד. בפתיחת הפטרתנו מתוארים שלושים אלף איש שהועלו כמס מכל ישראל לשם ביצוע המלאכה בארץ הלבנון, ובנוסף "שִׁבְעִים אֶלֶף נֹשֵׂא סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר. לְבַד מִשָּׂרֵי הַנִּצָּבִים לִשְׁלֹמֹה אֲשֶׁר עַל הַמְּלָאכָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָרֹדִים בָּעָם הָעֹשִׂים בַּמְּלָאכָה" (מלכים א ה, כט-ל).
אך למרות התיאור החריף של עבודות הכפיה והרדיה בעם העושה את המלאכה, לא מצינו כי העם התקומם או התלונן במהלך תקופתו של שלמה על המס הכבד. עם זאת, מיד עם מותו של שלמה - כאשר ביקש רחבעם בנו של שלמה לרשת את אביו, נתקל בדרישה חד משמעית של העם: "אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ, וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ" (מלכים א י"ב, ד).
רחבעם התייעץ בראשונה עם יועציו הזקנים של שלמה, שסברו שיש לשמוע בקול העם ולהקל את העול המוטל עליהם. אך לבסוף החליט רחבעם ללכת בעקבות עצת יועציו הצעירים, שסברו שיש להקשיח את העמדות ולענות לעם בלשון קשה: "אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד - וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים - וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (שם, יא) תשובה זו גרמה להתפלגות הממלכה.
יש לשים לב שרבן גמליאל בדרשתנו ציטט רק את המחצית הראשונה של עצת הזקנים. הנוסח המלא של עצתם היה - "אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים, וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים" (שם ז). את הסיפא של דברי הזקנים ניתן להבין בשני אופנים. האפשרות הראשונה היא שעצתם של הזקנים היתה הצעה טקטית בלבד - המטרה הסופית היתה שהעם יהיו עבדיו של המלך, אך בכדי שמטרה זו תתגשם, הציעו הזקנים שבאופן זמני בתחילת מלכותו ירצה המלך את העם, וינהג כעבדם. אם זוהי כוונת הפסוק, הרי שלכאורה רבן גמליאל הוציא את הפסוק באופן מוחלט מהקשרו.
אך האפשרות השניה היא שזקני שלמה סללו בפני רחבעם דרך ישרה, כדרכו של שלמה אביו. לפי הסבר זה, שלמה לא ראה סתירה בין היותו המלך של העם, לבין העובדה שבמקביל הוא עצמו עבד לעם. גם כשגבה מס אנושי לשם בניית המקדש, עשה זאת כמשרתו של העם, וכעת משתמה תקופת בניית המקדש - חשבו יועציו שאכן ראוי להקל את העול מעל העם. לפי קו פרשני זה, הזקנים צפו שבסופה של התקופה אכן העם יהפכו לעבדיו הנאמנים של המלך רחבעם - אך אין זה סותר שגם אז רחבעם ימשיך להיות עבד לעם.
רבן גמליאל שהבין בצורה זאת את דברי הזקנים, ראה בדגם שתיארו יועצי שלמה את צורת השלטון הראויה לישראל. אמנם רבן גמליאל הנשיא, כשלמה המלך בשעתו, נהנה מעושר וריבוי נכסים - אך הוא לא ראה בכך סתירה להיותו עבד לעם ישראל. יתכן שכשלמה בשעתו, צורת הנהגתו התייחסה לטובת העם בכללותו - ולעיתים טובת העם דרשה פגיעה בפרטים, אך עדיין רבן גמליאל ראה עצמו כמשרתו של הציבור.
אותם תלמידי חכמים עניים שסירבו בתחילה לבוא ולהנות מן השררה, למרות מצבם הכלכלי הקשה, כנראה ראו בעצם ההנאה ממנעמי השלטון שחיתות אסורה. אך רבן גמליאל הבהיר את עמדתו באמצעות ציטוט הפסוק מספר מלכים: עצם העובדה שהמנהיג ניזון מקופת הציבור והעם עושה את רצונו - אין בה כשלעצמה פסול, כל עוד הוא זוכר בכל רגע ורגע שכל מהות תפקידו הוא שירות נאמן של הציבור, ושהחלטותיו נובעות מטובת העם בלבד.
רבן גמליאל מדגיש שעל ההנהגה להקפיד שהעצמה השלטונית לא תשמש להנאתה העצמית, אלא תהווה כלי שרת להטבת המצב הלאומי. נראה שעד ימינו ראויים דברי רבן גמליאל להיזכר ולהדהד באזני כל מנהיג: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!
הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך במכון הגבוה לתורה באוניברסיטת בר-אילן.