בתוצאותיו הכואבות של חטא המרגלים אנו חשים עד עצם היום הזה, כדברי חז"ל במסכת תענית (כ"ט) שבתשעה באב שבו המרגלים ממסעם בארץ. אותו לילה שהם הוציאו דיבת הארץ רעה וגרמו בכך לבכיה של חינם, נקבע לבכיה לדורות, וחורבן בתי המקדש והגלות הממושכת שממנה אנו סובלים עד היום הינם תוצאה ישירה של מאורע זה.
בשורות אלו לא נעמוד על מהות חטאם, שכאמור רב הנסתר על הנגלה, אלא על תפילתו של משה רבינו לפני הקב"ה לבל יכה אותם בדבר, כדבריו של הקב"ה: "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנא לא יאמינו בי...אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו".
משה רבינו פותח מיד בנאום סניגורי, שתחילתו בטענת חילול השם מה יאמרו מצרים שכביכול כנגדם יכולת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם, וממשיך באמירת שלוש עשרה מידות של רחמים עד שמסיים במילים: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאת לעם הזה ממצרים ועד הנה" והקב"ה משיבו "ויאמר ה' סלחתי בדבריך".
מילים אלו משמשות אותנו בכל תפילת סליחות. מיד לאחר אמירת י"ג מידות של רחמים, אנו נוהגים כפי שעשה משה רבינו ומשתמשים במילים אלו, וגם בהכנס היום הקדוש יום הכיפורים מיד לאחר תפילת "כל נדרי" זועק החזן "סלח נא לעוון העם הזה". והקהל משיב ג' פעמים "ויאמר ה' סלחתי כדבריך".
החתם סופר ועוד מפרשים שואלים על טענה זו של משה רבינו שאינה מובנת; משה בדבריו מבקש מהקב"ה שיסלח לעוון העם הזה, וזאת מדוע? כי נשאת להם בעבר – ממצרים ועד הנה, כמו: ברפידים, מרה, ים סוף, ואפילו חטא העגל, וזה תמוה! האם בגלל זה יש לסלוח להם? שמא דווקא בגלל שהקב"ה כבר סלח להם פעמים כה רבות לכן הם ממשיכים לחטוא, לו לא היה סולח להם בעבר, לא היו מגיעים לפרשת המרגלים? משל למה הדבר דומה, לאב אשר בנו חטא חטאה גדולה, והבן מבקש את סליחת האב בטענה כי בעברו חטאים רבים אשר נסלחו ע"י האב ועל כן האב צריך להמשיך ולסלוח, הרי כל אבא ישיב לבנו כי אולי טעותו היא על שסלח בעבר, לו לא היה עושה זאת בעבר, הבן לא היה מגיע לחטא גדול זה.
לא זו בלבד שאין בטענה זו סיבה לסליחה אלא יש בה תזכורת לחטאי העבר ומעלה חלילה יאוש מהאפשרות שעם ישראל יתקן את דרכיו?.
התשובה לכך היא דברינו בתפילה המפורסמת "נשמת כל חי" הנאמרת בשבתות, במועדים ובליל חג הפסח בהגדה, לאחר שאנו מזכירים שאין בידינו יכולת מספיקה להודות לקב"ה על הטובות הניסים והנפלאות שעשה עמנו ועם אבותינו מלפנים, אנו אומרים: "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, ואל תטשינו ה' אלוקינו לנצח" כלומר שאם הקב"ה היה משלם לנו במעשינו, הרי לא היינו מגיעים עד הלום. כל יכולת הקיום שלנו היא רק בגלל שעד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך; בגלל רחמים והחסד של הקב"ה, ולפיכך אנו מבקשים שזה ימשיך לנצח "ואל תטשינו ה' אלוקינו לנצח".
בטענה הזו השתמש משה רבינו, באומרו הרי כל מה שסלחת לעם הזה ממצרים ועד הנה היה משום מידתו לנהג את עולמו בחסד ובריותיו ברחמים, על כן מבקש משה: "סלח נא לעוון העם הזה כגודל חסדך", אנא תמשיך להשתמש במידת הנהגה זו ותסלח לעוון העם הזה. והקב"ה משיבו: "סלחתי כדבריך", אכן כל התנהגותי לעם ישראל היא בהנהגה של חסד ורחמים, שלא כמידת בשר ודם שהסליחה והוויתור הוא משום ההגיון, על כן במקרה זה טענתך צודקת, כי מידתו של הקב"ה אינה משתנה.
ברעיון זה אנו משתמשים גם בברכה השניה לפני קריאת שמע (בנוסח ספרד): "ורחמיך ה' וחסדיך הרבים אל יעזבונו נצח סלה ועד", כיון שהנהגת הקב"ה כלפינו היא של חסד ורחמים, אנא מבקשים כי ימשיך בזה.
יה"ר שיקוים בנו אל תטשינו ה' אלוקינו לנצח.