אחד הענינים החשובים המופיע בפרשתנו לאחר המפקד האחרון שנצטוה משה לפקוד את בני ישראל הוא ענין בנות צלופחד. יש לציין קודם כל שהמצוה היתה לשאת את ראש בני ישראל לבית אבותם, זאת אומרת שיש כאן דאגה מיוחדת לבדוק את בתי האב בישראל, שהם מתיחסים לשבעים נפש של משפחת יעקב שירדו מצרימה (ויש לזה רמז ב-ע'גלות ששלח יוסף לאביו להודיע שהשבעים צריכים לצאת לגלות). שהם כנגד שבעים אומות. וזאת כדי ללמדנו שאין ישראל באים סתם להחליף את אומות העולם אלא שיש לישראל תפקיד במימד אוניברסלי בעבור האנושות כולה. ולכן יש בישראל לכתחילה שבעים פנים הפונים כל אחד אל עבר אחת משבעים האומות שכל אחת מהם מהוה פן יחודי של האנושות כולה.
והנה יוצא מהמנין בפרשתנו שחסרות שש משפחות הנקובות בשם: דתן ואבירם, קורח, צלפחד, נדב ואביהו. וחסרונם נובע בגלל חטאיהם של כל אחד. חסרים שש שמות מתוך השבעים ולכן השם המבטא את אדנותו של הקב"ה נכתב חסר וא"ו – אדנ"י ולא אדונ"י, וארכו ס"ה במקום ע"א שהם ע' משפחות והמאחד את כולם.
רש"י מרמז על זה כדרכו בפירושו על במדבר כו, לו: "וחשוב ותמצא בפרשה זו חמישים ושבע משפחות ומבני לוי שמונה הרי ששים וחמש וזהו שנאמר (דברים ז') כי אתם המעט וגו' ה"א מעט חמשה אתם חסרים ממשפחות כל העמים שהן שבעים אף זה הבנתי מיסודו של רבי משה הדרשן. וכו'"
התערבותן של בנות צלפחד יכול להתפרש על רקע זה. בבואן לדרוש את חלק נחלת אביהן שמת ללא בנים, הן יחזירו אל תוך ישראל חמישה שמות שישלימו את המנין החסר לשבעים. הן מצדיקות את טענתן בכך שאביהן לא היה בעדת קורח כי בחטאו מת ולמה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו וגו'?
ואחרי שהקריב משה את משפטן לפני ד' הוא מקבל את התשובה: "כן בנות צלפחד דברת" המילה כ"ן שערכה שבעים רומזת על כך שדבריהן וטענתן של בנות צלפחד מתיחסות לענין של השבעים שמות המקבילים לשבעים נפש ולשבעים אומות. לכן התורה לא הסתפקה בהבאת ענינן אלא נקבה בשמותן: מחלה נעה וחגלה ומלכה ותרצה, שהרי זהו כל הענין שבכאן: בעוד שהחטאים גרעו שש שמות מתוך ישראל, פעולתן של הנשים הצדקניות המחזירות חמישה שמות היא המכפרת ויש בכחן להשלים את החסר, פרט לחטאו של קרח. לכן בזכותן נלמדת בתורה ההלכה על חלק הבנות בירושת אביהן.
וראוי גם לשים לב לכך שפרשה זו מופיעה מיד אחרי האסון שעלול היה לקרות – והתחיל לקרות – בגלל בנות מואב, הרי שבנות ישראל דרך בנות צלפחד הן המתקנות את המצב.
במצבים של משבר כאשר הכל נראה סתום ואין מוצא, הפתרון הוא ביוזמתן של הנשים הצדקניות בכל הדורות ועל כך מספר התנ"ך לאורך כל ההסתוריה מאז שרה אמנו ועד אסתר המלכה.
כל התקלות הנגרמות על ידי אותם החטאים שאינם סתם חטאים פרטיים אלא שהם נוגעים למהותם של ישראל, הן במישור הפוליטי-חברתי (דתן ואבירם) הן במישור הדתי (נדב ואביהו) והן במישור של היחש של הפרט אל הכלל (צלפחד) יכולים לסופו של דבר לבוא על תיקונן הודות לקדושה הפשוטה והעמוקה המוטבעת בתוך כללות עם ישראל הנשאר נאמן לעצמו ולעצמותו על אף סטיותיהם של מנהיגים למיניהם. וכן היה מו"ר הרב צבי יהודה זצ"ל אומר שמקהלות רבבות עמך בית ישראל הם מעל ומעבר ליחידים, לישרים, לצדיקים, לחסידים ולקדושים.
אבל חטאו של קרח מלווה את ישראל עד סוף כל הדורות כי הוא פוגם דוקא באחדות ישראל והפגם הזה מהווה למעשה את המוקש העיקרי בהתמודדותו של ישראל עם אתגרי ההיסתוריה, כאשר אינטרסים אישיים-פרטיים, פרטיזניים, גוברים על טובת הכלל. היות וקורח היה באמת גדול בישראל, חטאו אינו יכול להיתקן אלא דוקא ע"י גדולי ישראל. וכאשר אלו מסוכסכים ביניהם, הרי הם מחזקים את הכוחות של הפירוד; ואויביהם של ישראל מנצלים את טיעוניהם של אלו נגד אלו.
אחרי פיצול האחדות האנושית במגדל בבל, התחיל להופיע החל באברהם הכח המאחד אשר יפעל לאחות את הקרע ולבנות מחדש את האוניברסל המפולג. אחדות שבעים המשפחות בישראל מייצגת את התאחדותן של האומות. המחלוקת המפלגת את ישראל במקום להעיד על אחדותו ית' ולפעול למען הצלחת התכנית האלהית מסייעת להעמיק את הפיצול ודוחה את התיקון.
לעומתה, המחלוקת לשם שמים של הלל ושמאי, המורה דרך למאבק של כל אחד למען בחינת האמת שהוא מייצג תוך כדי קבלת הלכה למעשה המאחדת את כולם באהבה וכבוד הדדיים, היא היסוד להצלחת התיקון. ובזה משלים את ריבונותו של הקב"ה על העולם בהחזירו את האות וא"ו החסירה בשמו.