"בא אתה וכל ביתך אל התיבה"
אחת המתודות המרכזיות של לימוד החסידות היא הדרשנות. התפיסה החסידית גורסת שבכל מילה ומילה שכתובה בתורה יש מסר רלוונטי, וכשהוא לא גלוי יש לדרוש את הפסוק כדי לחשוף את המסר הפנימי שמסתתר בקרבו. צורת פרשנות זו נוטה פעמים רבות להיות אלגורית ומופשטת . מה ניתן על פי תורת החסידות ללמוד מהציווי של ה את נח לבוא אל התיבה ,מה זה רלוונטי אל האדם שחי את שגרת יומו ולא עומד (לפחות עד כמה שידוע לו ) בפני מבול? על כך עונה הבעל שם טוב אבי תורת החסידות בדרשה הבאה.
"בא אתה וכל ביתך אל התיבה (נח ז,א)... אומר הבעש"ט כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה האדם נהיה עסוק בצורכי החיים על מנת לפרנס את בני ביתו מיגיע כפיו. (כידוע דעת הבעל שם טוב הייתה שיהודים עדיף שיתעסקו במלאכת כפיים יותר ממסחר) אך כאשר האדם עסוק בעבודתו ודאגות הפרנסה עוטפות אותו יכול חלילה האדם לשקוע אל תוכם. העצה כיצד האדם יכול שלא לטבוע בתוך העבודה היא "בא אל התיבה" לדבוק במילים של התפילה שהוא מתפלל והתורה שהוא לומד, ובזכות הדבקות במילים הקדושות, אומר הבעש"ט יגנו עליך ועל בניך ואשתך ונשי בניך וה יושיע אותם ותהיה להם ישועה מה יתברך בכל מה שהאדם צריך.
הדביקות באותיות התפילה היא בתורת מורינו הבעש"ט אחת מהדרכים האפשריות הגדולות שבהן ניתן לעלות ולהיות בדרגת הרוחניות הגבוה ביותר. דביקות אומר הבעש"ט היא המפתח שפותח את כל המנעולים. לדבוק במילים של תורה ותפילה, זה בידו של כל אחד. כל יהודי הפשוט ביותר יכול להגיע לדביקות הגבוה ביותר. הבעש"ט אומר שהאמונה התמימה ביותר של יהודי פשוט או אישה פשוטה שאומרים תהילים זו הדרגה הגבוה ביותר של דביקות. הנשמה אצל כולם שווה, אלא שאצל יודע ספר ותלמיד חכם הדביקות פותחת שערי ידיעה ותורה מה שהיא לא עושה אצל היהודי הפשוט שלא יודע ללמוד. אבל הזכות של הדביקות במילים של התפילה המעוררת ומעירה את רחמיו של ריבונו של עולם ופועלת ישועה בשביל אלו שאומרים את המילים הקדושות בדביקות, היא אצל היהודי הפשוט והאישה הפשוטה שווה בדיוק כמו אצל החכם הכי גדול." (מתוך תורות ופתגמי הבעש"ט תורה יא בתרגום חופשי מיידיש - תודה לסבתא אסתר על העזרה בתרגום)
תיבת העץ של נוח הופכת בדרשה זו של הבעל שם טוב לתיבה שהיא מילה. ומבול המים הופך למבול טרדות הפרנסה והדאגות שמציפות את האדם. על מנת להינצל מלשקוע בתוך ים הטרדות והדאגות מציע הבעש"ט להימלט אל עולם המילים הקדושות לבוא אל תוכם ולומר אותם בדביקות. כך ניתן לצוף ולהתעלות מעל למציאות הבנאלית היומיומית והשוחקת. בתקשורת ישנו מושג שנקרא "אסקפיזם" שמשמש שם לתופעה בה אנשים נמלטים אל תוך תוכניות בידור ופעילות תרבותית כדי להימלט מהמשקל הכבד של היומיום. הבעש"ט מציע אסקפיזם מסוג אחר, אסקפיזם רוחני אל תוך דבקות דתית עמוקה, אל המרחב הלא מוגבל של המילים. במקום להימלט למטה אל הנמוך והרדוד והשטחי, יש להימלט למעלה אל הנשגב והאינסופי.
הבעש"ט מוסיף ואומר שהיכולת להפליג על גבי המילים היא לא רק נחלתו של האינטלקטואל, גם האדם הפשוט יכול לומר את המילים בדביקות להיכנס לתוכן ולהתרומם איתן אל ה.
אפשר קצת יותר להרחיק לכת ולומר שהדביקות היא לעיתים רבות דווקא נחלתם של האנשים הפשוטים . האינטלקטואל כל הזמן מנסה להבין, כל הזמן מטיל ספק, כל הזמן מודע ומשתדל לעמוד עם שתי רגליים על הקרקע, מה שקצת מקשה עליו להפליג ,להמריא ולזרום אל תוך מה שהוא אומר, ואילו האדם הפשוט מסוגל לומר את המילים כמו שהן, להיות שלם איתן . במקום אחר מופיע בשם הבעש"ט אמירה מפורשת שלעיתים "הידיעה והשכל מכהה את הרצון הפנימי והעצמי שישנו בכל אחד מישראל לאלוהות ומכסה עליו" (מנהגי והנהגות הבעש"ט רסד). התלמיד החכם אליבא דהבעש"ט, הוא כמו שדה מעובדת שמושקת באמצעים מלאכותיים (שדה בית השלחין) שאמנם פירותיה יפים אבל אין בה מה שיש בשדה "אשר למטר השמיים שותה מים". בשדה זו מופיע היופי הפראי וההדר שהטביע הקב"ה בעולם יותר ממה שיש שהוא מופיע בשדה המעובד, שדה זו נמשלה לאיש הפשוט שמסוגל להיות יותר אותנטי ואמיתי (תורות ופתגמי הבעש"ט קנח)
באחד מבתי הכנסת בהם ביקרתי לאחרונה , התפלל יהודי אחד שצעק את התפילה בכל כוחו, ממש בכל כוחו. האנשים מסביב לטשו עיניים ולא כל כך הבינו "איך לאכול אותו", חלקם גם ניסו להשתיק אותו והיה גם מי שגיחך על המוזר ההוא. ואילו הוא המשיך בשלו. אנחנו נמצאים בבית הכנסת שלוש פעמים ביום, לא פעם התפילה שלנו היא סוג מסוים של מלמול חסר פשר, יש מי שלפחות מן הבחינה הזו נמצא במקום אחר, מה שמעורר אצלי את השאלה האם לנו הדתיים הבורגנים הנורמטיבים יש את היכולת לבוא אל תוך התיבה בדביקות, או שלחילופין אנו רואים בכך משהו מגוחך (וקצת הזוי)? מה מקומה של פשטות והתמימות אצלנו האנשים הכול כך מודעים לעצמם כל זמן? ועד כמה אנחנו מסוגלים לחוות חוויות דתיות עמוקות וטוטאליות ? תשובות עדיין אין לי, אבל לפעמים שאני רואה את האיש שצועק בבית הכנסת אני קצת מקנא ביכולת שלו לעמוד כך מול ה לבוא אל תוך המילים בדביקות, להפליג מעלה מעלה, תןך כדי שהוא משאיר אותנו המגחכים למלמל מאחור.