אל מול התגלות ריבונו של עולם, מגיב העם:
וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה: דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם: אַל-תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל-פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל-הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר-שָׁם הָאֱלֹהִים. [שמות כ' י"ד-י"ז]
בדרך כלל נקראת הפרשה כך: משה הוא האדם השלם, הוא מסוגל לגשת אל הערפל ולדבר אל האלוהים כדבר איש אל רעהו. העם מורכב מאנשים שאינם שלמים, ועל כן הם אינם יכולים לשמוע את אלוהים מדבר אליהם. לו היו כל בני העם אנשים שלמים, היו שומעים את כל הדיברות מפי ריבונו של עולם. עתה שאינם שלמים, הם נאלצים להסתפק בתיווכו של משה. בואו וננסה להתבונן בפרשה באור אחר. לשם כך בואו ונבחן את חרדתו של העם, ואחר כך את מסוגלותו של משה. יש סיבה טובה לחרדה של העם. כשמשה מבקש לראות את כבודו של אלוהים, הוא נתקל בסירוב:
וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וַיֹּאמֶר ה' הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל-הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד-עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת-כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת-אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ. [שמות ל"ג כ'-כ"ג]
ריבונו של עולם מורה, כי אדם איננו יכול לראות אותו. זאת חריגה מעבר לגבול האנושי, אין זו מעלה. ראיית אלוהים היא חיסרון, כיוון שהיא איננה מתאימה לטבע האנושי. אם ימצא אדם המסוגל לעוף בעזרת גופו בלבד, יהיה זה קוריוז שירתק אליו את אמצעי התקשורת. לא יהיה זה אדם שלם יותר מאדם שאיננו עף, ייתכן שיהיה זה יצור שהוא פחות אדם ויותר ציפור. התרבות שלנו היא תרבות של קצוות, היא משבחת את מי שרץ מהר יותר מהאחרים או את מי שכותב ספרים יותר מהאחרים. היותר הוא הטוב, ומי שאיננו משתווה אליו הוא החלקי והפגום. עד כדי כך נראים לנו הדברים פשוטים, עד כדי חקיקת חוק לוגי: השלם גדול מהחלק. אבל אפשר לחשוב אחרת. כך מורה הרמב"ם בפרק הרביעי משמונת פרקי המבוא שלו למסכת אבות:
המעשים הטובים הם המעשים השווים, והממוצעים בין שני קצוות, אשר שניהם רעים: הראשון תוספת והשני חיסרון. והמעלות הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות גרועות: אחת מהן יתרה, והאחרת חסרה...
והרבה פעמים יטעו בני אדם במעשים האלה, ויחשבו אחד הקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש. ופעמים יחשבו שהקצה הראשון הוא טוב, כמו שיחשבו את ההעזה מעלה, ויקראו את המעז גיבור. וכשיראו מי שהוא בתכלית ההעזה והקפיצה לתוך הסכנות, שמפקיר נפשו למות במתכוון וניצל במקרה, ישבחוהו על זה ויאמרו: 'הרי זה גיבור'. ופעמים יחשבו שהקצה האחרון הוא טוב, ויאמרו על פחות הנפש שהוא סבלן, ועל העצל שהוא מסתפק, ועל נעדר הרגשת ההנאה לגסות טבעו שהוא זהיר. ועל האופן הזה של הטעות, יחשבו גם את הפזרנות והיהירות למעשים המשובחים, וזה כולו טעות. ולא ישובח באמת אלא הממוצע, ואליו צריך האדם שיכוון, וישקול מעשיו כולם תמיד עד שיתמצעו.
הרמב"ם פורש משנה מתונה, אך דבריו חריפים. הקצה העליון של אמת מידה מוסרית הוא חיסרון ולא יתרון. זאת מהפכה מחשבתית, שכוחה לא תש גם היום. אם נתבונן בדמותו של משה על פי אמת מידה זו, נגיע למסקנה מפתיעה [שהרמב"ם בוודאי לא היה מסכים איתה]: משה איננו האדם השלם. יכולותיו הן מעבר לאנושי, הן מהוות שירות שאין לו תחליף לעם. אבל הוא כאדם לוקה בחוסר איזון, הוא איש הקצה ובכך איננו שלם. דווקא העם מביא לידי ביטוי את השלמות האנושית, את השלם שהוא המאוזן שאיננו חורג מהגבולות. אדם לא צריך לשמוע את קול האלוהים, הרואה את האלוהים לא יכול לחיות. החיים הדתיים הראויים הם חיים מול ההסתר, חיים של אמונה ולא חיים של ידיעה שמיעה וראייה את האלוהים.
רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, רוצה להוכיח את עליונותו של העם היהודי. לשם כך הוא מראה כי יש מדרגה למעלה ממדרגת האדם:
אמר החבר: ואם ימצא בן אדם אשר יבוא באש ולא תשרפהו, ויעמד זמן רב בלי מאכל ולא ירעב, ובעור פניו יקרן אור שאין העין יכולה לעמוד בו, ולא יחלה ולא יחלש, עד שבהגיעו לאחרית ימיו ימות לרצונו, כמי שיעלה על מטתו לישון ביום ידוע ובשעה ידועה, ונוסך על כל אלה ידע תעלומות מה שהיה ומה שיהיה, האין מדרגה זו נבדלת הבדל עצמי ממדרגת בני האדם?
אמר הכוזרי: אמנם כן, מדרגה זו, אם ישנה במציאות, אלוהית מלאכית היא, ואינה בחוק העניין השכלי, הנפשי או הטבעי, כי אם בחוק העניין האלוהי.
אמר החבר: אין אלה כי אם אחדים מתארי אותו הנביא אשר אין חולק על נבואתו... [ספר הכוזרי, מאמר ראשון, מ"א-מ"ג]
על פי התמונה שפרשנו, תכונות אלה של משה הן המורות על יציאתו מכלל האיזון האנושי. אדם ראוי לו שיאכל וישתה, שעור פניו לא יקרן, שבבוא יומו יחלה וימות, ושלא ידע את מה שיהיה אלא יחיה אל מול חוסר הוודאות שבעתיד.
חנה העקרה נודרת נדר לריבונו של עולם:
וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר, ה' צְבָאוֹת אִם-רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא-תִשְׁכַּח אֶת-אֲמָתֶךָ, וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ, זֶרַע אֲנָשִׁים--וּנְתַתִּיו לַה' כָּל-יְמֵי חַיָּיו, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ. [שמואל א' א' י"א]
בפשר הביטוי 'זרע אנשים' חלוקים חכמים אלה עם אלה:
מהו 'זרע אנשים'?
אמר רב: גבר בגברים.
ושמואל אמר: זרע שמושח שני אנשים, ומי הם? שאול ודוד.
ורבי יוחנן אמר: זרע ששקול כשני אנשים, ומי הם? משה ואהרן שנאמר (תהילים צ"ט) "משה ואהרן בכהניו, ושמואל בקוראי שמו". וחכמים אומרים: זרע אנשים, זרע שמובלע בין אנשים.
כשבא רב דימי אמר: לא ארוך ולא גוץ ולא קטן ולא אלם ולא צחור ולא גיחור ולא חכם ולא טפש:
רב, שמואל ורבי יוחנן מפרשים שחנה רצתה בן או בת מיוחדים ובעלי כישורים מעבר למידה הממוצעת. לעומתם חכמים ורב דימי סוברים שבקשתה היתה זרע ממוצע, לא בולט. רש"י מפרש את הביטוי 'לא חכם':
לא חכם יותר מידי, שלא יהיה תימה בעיני הבריות, ומתוך שנדברין בו שולטת בו עין הרע.
חרדתם של בני ישראל משמיעת קול אלוהים איננה מורה על חסרונם, אלא על איזונם שהוא שלמותם. אשרי מי שיודע לוותר על הקצה, לשמוח במידה הממוצעת המוצפנת מן העין הרעה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן. מכון הרטמן יקיים את הכנס השנתי "בחירה ישראלית: יחד או שבטי ישראל?" ביום רביעי הבא.