פעמיים בהפטרה של פרשת ויגש אנחנו מוצאים את הדגש שאנחנו עמו של הקב"ה והוא אלוקינו. בפסוק הראשון כתוב: "…והושעתי אותם מכל מושבותיהם אשר חטאו בהם וטיהרתי אותם והיו לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", ובסוף ההפטרה "והיה משכני עליהם והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם", הסדר בשני הפסוקים הוא הפוך. בראשון קודם "והיו לי לעם" ובשני קודם "והייתי להם לאלקים", צריך להבין מדוע.
אנחנו מוצאים בהפטרה תופעה דומה, נוספת. פעם כתוב "ונתתי מקדשי בתוכם לעולם" ומיד כתוב "והיה משכני עליהם", פעם "בתוכם" ופעם "עליהם". ובסיום ההפטרה שוב "בתוכם", "וידעו הגויים כי אני ה' מקדש ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם". השיא הוא דוקא "מקדשי בתוכם".
ניתן להסביר את דברי הנביא ע"פ יסוד המובא בדברי הראי"ה קוק באגרתו המפורסמת בעניני שמיטה, אגרת תקנ"ה (אגרות הראי"ה ח"ב). קדושת ישראל והקשר אל האלקות בנויים על שני עיקרים:
א. סגולה, טבע הקדושה שבנשמת ישראל מירושת אבות.
ב. הבחירה, וזה תלוי במעשה הטוב ובתלמוד תורה.
הראי"ה מדגיש שהחלק של ה"סגולה" הוא לאין ערוך יותר גדול וקדוש מהחלק התלוי ב"בחירה".
הבחירה של הסגולה היא היסוד ל"ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ" בשלבים הראשונים של הגאולה כאשר הקב"ה מושיענו ומטהרנו אין עדיין מצידנו מספיק זכויות ומעשים טובים הנובעים מכוח הבחירה. כל הגאולה היא מכוח זה שאנו עמו של ה', עם שנבחר כסגולה להיות ב"כתרו של ה'", ורק אחר כך לאחר התעלותינו מגיע השלב של "אתערותא דלתתא" ומתגלה שאנו עמו של ה' מכוח "והייתי להם לאלוקים" מצד קדושת המעשים הטובים והבחירה החופשית.
הסגולתיות של עם ישראל היא ענין פנימי נסתר, בבחינת "מקדשי שבתוכם", ואילו כאשר מתגלה עם ישראל גם מצדו הבחירי, מצד המעשים, אזי רואים שהמשכן הוא, עליהם השכינה בולטת למרחוק. אולם, הנביא מסיים ומבטיח שדוקא לעתיד לבוא ידעו כל הגויים ויכירו גם ובעיקר בצד הסגולי של עם ישראל ב"מקדשי שבתוכם", שזהו הגילוי המופלא הקדוש והמיוחד של עם ה'.
''סגולת ישראל'' – לפרשת ויגש
"פעמיים בהפטרה של פרשת ויגש אנחנו מוצאים את הדגש שאנחנו עמו של הקב"ה והוא אלוקינו..." על קדושת ישראל והקשר אל האלוקות.
