בחג "שמחת תורה" אנו זוכים לסיים את קריאת פרשת "וזאת הברכה", הפרשה האחרונה בחמישה חומשי תורה. סיומה של קריאת פרשה זו הוא בעצם סיום הקריאה של כל חמישה חומשי התורה שקראנו בשנה היוצאת. נהגו ישראל לעשות סעודות גדולות להביע שמחתנו שזכינו לקרוא את התורה כולה.
עד כאן הכל הגיוני. להבדיל, גם אדם שלמד כמה שנים וסיים את חוק לימודיו עושה מסיבת סיום או טקס קבלת התואר. אולם, אדם שסיים את חוק לימודיו, הרי שהוא בסטטוס אחר מעתה. לא שמענו על אדם שסיים את בחינות הבגרות בהצלחה והחליט ללא שום סיבה לחזור שוב על כל החומר ולהיבחן בשנית, הוא הדין למי שקיבל תואר אקדמי או מקצועי. אולם- מיד בטקס סיום התורה אנחנו מתחילים סבב קריאה נוסף, זהה לקודמו. שוב קוראים את פרשת בראשית מהתחלה, בדיוק כמו שנה שעברה ולפני שנתיים.
למעשה, איננו ממתינים אפילו עד לשבת שלאחר שמחת תורה כדי להתחיל רשמית את סבב הקריאה החדש. אנו מתחילים אותו מיד עם סיום הקודם. הטור (או"ח, סי' תרס"ט) כותב "ורגילין להתחיל מיד בראשית, כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד". השאלה מתעצמת- מדוע עלינו לחזור שוב ושוב על התורה בלולאה אינסופית, ומדוע אין לנו אפשרות לקחת פגרה אפילו בין החג לשבת שלאחריו, אלא עלינו מיד להתחיל סבב חדש?
שאלה דומה ניתן לשאול על תקיעת התרועה הארוכה בסוף תפילת מוסף בראש השנה. כתב השו"ע (או"ח, סי' תקצ"ו, סע' א') "לאחר תפלה מריעים תרועה גדולה בלא תקיעה", והסביר המשנה ברורה (ס"ק א') "כדי לערבב השטן שלא יקטרג עליהם אחר התפילה שהולכים ואוכלים ושותים ושמחים לומר שאינם יראים מאימת הדין". גם כאן לכאורה לא ברור מה טיבה של קטגוריה זו. הרי כבר שמעו לא רק את ה30 קולות הנדרשים ע"פ הדין, אלא 100 קולות, ואם כן מה הקטגוריה שלאחר שהשלימו חובתם הולכים לאכול ולשתות?
בכדי לענות על השאלות עלינו להקדים הקדמה קצרה. לכל פעולה שאדם עושה ישנה תכלית, והתכלית מכתיבה את פרטי הפעולה. דרך משל, התכלית של לימודי תואר מסוים הם קבלת סטטוס מקצועי שיאפשר עבודה באותו תחום. ממילא, התכלית איננה הלימודים והבחינות עצמם, אלא הם רק כלי והכנה לתעסוקה העתידית. ברגע שקיבל האדם את הסטטוס וכל עוד שאין לו תאריך תפוגה, אין לו עניין סתם לחזור על החומר שוב ושוב. באותו אופן, אצל אנשים רבים התעסוקה עצמה איננה התכלית, אלא רק כלי להתפרנס, והתכלית היא הפרנסה. לפעמים התכלית היא להיות בעל ידע בתחום מסוים, ומשקנה האדם את הידע, פחות דחוף לו לחזור עליו שוב ושוב.
כאן שואל האדם את עצמו את שאלת השאלות, מדוע הוא נברא. מה תכליתו של האדם עלי אדמות. כותב ה"מסילת ישרים" בתחילת פרק א' "יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא', והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן הא-ל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זכרונם לברכה 'היום לעשותם ומחר לקבל שכרם' ".
לימוד התורה ועשיית המצוות אינם עוד ערך ומטלה בעולם הזה, שצריך לצאת ידי חובתה וזהו. אלו מטרת העל של כל ביאתנו לעולם הזה. לכן, עלינו להשקיע בהם את העיקר, ולא רק לצאת ידי חובתם בדוחק. משכך, אין הגיון לומר "כבר סיימתי את התורה, אני פטור מללומדה שנית". הרי הסיבה שנולדנו ואנו חיים היא בשביל ללמוד תורה ולקיים מצוות, ואם כן- לא יעלה על הדעת להפסיק להתעסק במטרה העיקרית באיזה יום מימי חיינו, אפילו שכבר יצאנו ידי חובתה.
באותו אופן ראש השנה הוא יום הדין לאותה שנה. מטרת העל בו היא לצבור כמה שיותר זכויות ולהיכתב לשנה טובה ומתוקה. נכון, כבר שמענו מאה קולות ויצאנו ידי חובתנו, אבל עדיין לא הגיוני לנטוש את המטרה העיקרית בשביל אכילה ושתייה. אז מה אנו עושים כדי להשתיק את קטרוג השטן? אנו מריעים תרועה גדולה, להראות שלו היה הדבר תלוי בנו היינו ממשיכים לשמוע קול שופר ולהתפלל עד צאת היום, אולם אנו מורכבים גם מגוף, והגוף צריך מזון, ולכן בלית ברירה אנו פורשים אחרי התפילה לאכילה.
באותו אופן, הצמדת פרשת בראשית מיד לסיום הסבב הקודם של התורה יש בו הצהרה. הוא אומר "אנו חפצים לעסוק בתורה בלא הפסקה כל ימי חיינו. אלא שיש לגוף צרכים, ולכן אנו עוסקים גם בהם, אבל תמיד אנו שואפים למקסם את העיסוק במטרה העיקרית, ולהוריד למינימום את העיסוק בשאר".
כל זה שונה מאדם שלומד תואר. אדם שלומד תואר, אין לו עניין בעצם הלימוד, אלא בתכלית של הידע או הדיפלומה. משהשיג את אלו, אין סיבה ששוב ילמד מה שכבר למד בסבב אינסופי.