פרשת ואתחנן - וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם

פסוקים אחדים לפני פירוט עשרת הדברות בפרשתנו, מופיע פסוק שנראה כתחילת ענין (ה, א): וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם. מה משמעותו של הציווי "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם"?

לימוד התורה הוא כדי לשמור ולקיים

רש"י אינו מתייחס למשמעות הביטוי בפרשתנו, אך בתחילת פרשת בחוקתי, בביאורו את פשר הכפילות "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" (ויקרא כו, ג), הוא כותב: "אם בחקתי תלכו - יכול זה קיום המצות, כשהוא אומר ואת מצותי תשמרו, הרי קיום המצות אמור, הא מה אני מקיים אם בחקתי תלכו, שתהיו עמלים בתורה. ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר (דברים ה, א) ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם".

משמע שכוונת הציווי "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" הוא שלימוד התורה הוא כדי "לשמור ולקיים". כן משמע גם מן הסיפור הידוע המופיע בספרי דברים ביחס לפסוקנו (פיסקא מא): "כבר היו רבי טרפון ורבי עקיבה ורבי יוסי הגלילי מסובים בבית עריס בלוד נשאלה שאלה זו לפניהם מי גדול תלמוד או מעשה אמר ר' טרפון גדול מעשה ר' עקיבה אומר גדול תלמוד ענו כולם ואמרו גדול תלמוד שהתלמוד מביא לידי מעשה... "

מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות

ונפסק הדבר להלכה ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה ג, ג): "אין לך מצוה בכל המצות כולן שהיא שקולה כנגד תלמוד תורה אלא תלמוד תורה כנגד כל המצות כולן שהתלמוד מביא לידי מעשה, לפיכך התלמוד קודם למעשה בכל מקום". אולם הרלב"ג (פרשת ואתחנן ח"ב, התועלת השלישי, מהדורת מעליות, עמ' 76) מבאר שאי אפשר להבין שכל חשיבות התלמוד היא רק כדי שיביא לידי מעשה, וזאת משני טעמים:

"התועלת השלישי הוא במצוות, והוא להודיע שכל אדם מחוייב ללמוד התורה, ואף על פי שיוכל לעשות מצוותיה בזולת למידת התורה בשישאל זה ליודעי התורה. וזה למדנו מאומרו: 'ולְמדתם אֹתם ושמרתם לעשֹׂתם', ולא אמר: "ולְמדתם אותם למען תעשו אותם"; אך הלמידה מצוה, והמעשה מצוה". חשיבות הלימוד לא יכולה להיות רק למען עשיית המעשה כיון שיכול אדם לדעת את המעשה הרצוי בלא ללמוד כלל, וזאת "בשישאל זה ליודעי התורה". כדי לעשות אין צורך בלימוד אלא ב"שאלת רב" מה לעשות.

הפסוק מלמדנו שני ציווים: ללמוד ולעשות

לזה מוסיף הרלב"ג גם טיעון פרשני. אילו היתה חשיבותו של הלימוד רק בהביאו למעשה היתה התורה מנסחת את הציווי בהתאם 'ולְמדתם אותם למען תעשו אותם'; אך התורה מנסחת "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם" ללמדנו שיש שני ציוויים: א. ללמוד. ב. לעשות. אכן יש לבאר מה חשיבותו של הלימוד מלבד הבאתו למעשה?

ממשיך הרלב"ג: "והיה זה כן, כי הלמידה מביאה לעמוד על כוונת התורה יותר מהמעשה; עם שהלמידה יִמָּצא בה תועלת להביא אל המעשה. ולזה הוא מבואר שגדול שכר תלמוד תורה משכר עשיית מצוה מהמצוות". הרלב"ג מקבל את חשיבותו של הלימוד כמביא לידי מעשה, אך אין די בכך. חשיבותו של הלימוד היא גם בהביאו "לעמוד על כוונת התורה".

אכן יכול אדם לעשות את מצוות התורה בלא לעמוד על כוונותיה; אך לזה, כאמור, אין צורך בלימוד. התורה מצווה על לימוד בפני עצמו בלא קשר סיבתי למעשה, ללמדנו שמלבד מעשה המצוות מחוייב האדם גם לעמוד על "כוונת התורה".