שס''ה לאוין כנגד שס''ה ימי החמה ושס''ה גידים ויומו של גיד הנשה הוא ט' באב

שלושת הפרשיות מטות מסעי ודברים נמצאות תמיד בין המצרים וכן פרשת פינחס בשנים שמטות ומסעי מחוברות, שהן הפרשיות המתארות את גדולתם של ישראל והתגברותם על האומות המבקשות למנוע כניסתם לארץ, חלוקת הארץ לשבטים ופרשת המועדות בפינחס שכל אלו הם הפך האבלות והגלות שנגרמו ע"י חורבן בית ראשון ובית שני. יש כאן מתח בין המתואר בתורה לבין המתואר בהפטרות הפורענות אבל דוקא בתחילת פרשת מטות מופיע הענין של יתרון נבואת משה המנבא ב"זה הדבר" עצמו על כל יתר הנביאים שהם רק ב"כה אמר ד' " ויש בכך רמז על הפיכת האבל ליום טוב והאבל לשמחה.
בתחילת פרשת דברים חוזר משה רבנו בארוכה על חטא המרגלים שהיה כידוע בט' באב, אותו חטא שגרם בכיה לדורות בגלל בכיה של חינם. והנה אמרו חז"ל שמי שאינו צם ואוכל בט' באב כאילו אכל את גיד הנשה. הרי מפורש מדבריהם שיש קשר ישיר בין מאבקו של יעקב אבינו עם המלאך והחורבן. אותו מלאך הוא שרו של אדום שהחריב בית קדשינו ותפארתנו שני פעמים מקדש ראשון ומקדש שני "זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים האומרים ערו ערו עד היסוד בה" ו-"שישי ושמחי בת אדום" וגו'. אבל בסוף "גם עליך תעבור כוס התרעלה" כי "תם עונך בת-ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת אדום גלה על חטאתיך".
המרגלים רצו למנוע מבני ישראל להיכנס לארץ כדי להמשיך להנות מהחיים הרוחניים שהיו להם במדבר, חיים המנותקים לחלוטין מן הדאגות הארציות שאין לזמן אחיזה עליהן "ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך. לחם לא אכלתם ויין ושיכר לא שתיתם וגו'". אדום (ובבל גם הוא עשה מכוחו של אדום) שהחריב את בית המקדש והגלה את ישראל מעל אדמתם ביקש למנוע מהם את קדושתם המיוחדת להוריד אותם לארציות הגשמית והחומרית. שתי המגמות הללו אף על פי שמנוגדות הן מחזקות זו את זו וגורמות אובדן עולם הזה ועולם הבא, זו מאבדת את הגוף וזו מאבדת את הנשמה.
שרו של אדום שנאבק עם יעקב ראה שלא יכול לו, לכן ביקש לפגוע בזרעו ויגע בכף ירכו בגיד הנשה. המדרש מסביר כי אותיות יר"ך רומזות לי'ם, ר'קיע כ'סא שתכלת שהוא רמז ליעקב דומה לים והים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד; והמלאך נגע בכ"ף היר"ך זאת אומרת בבחינת כסא הכבוד שהוא מקום חצבתם של נשמות ישראל. וגיד הנשה הוא העצב המחייה את אבר המוליד את הגוף. הרי שרצה גם להפריד בין הגוף ובין הנשמה, למנוע גם הולדת הגוף וגם המשכת נשמה ממעל בקדושה ובטהרה. במילים אחרות אף על פי שהוא חייב להודות ליעקב שהוא ישראל הוא ביקש למנוע מיעקב את היכולת למסור את הזהות הישראלית לזרעו אחריו. על כן לא יאכלו בני ישראל – הבנים דוקא – את גיד הנשה אשר על כ"ף היר"ך. כי הנושא נוגע דוקא לבחינת הבנים. ואף על פי שיעקב בעצמו נתרפא מאותה פגיעה; שאחרי שהיה צולע על ירכו זרחה לא שמש צדקה מרפא ויבא שלם עיר שכם, נשארת אותה נקודה פגיעה של הקושי בכל דור למסור את הזהות לדור הבא, לדור ההמשך. אילו היה מדובר רק בידיעות שכליות שרק צריך ללמוד, לא היתה כל בעיה. אבל אנחנו תלמידי משה רק בהיותינו צאצאי האבות, בני אברהם יצחק ויעקב.
לכן השאלה "מי הוא יהודי" מתעוררת תמיד בעת אשר חלים שינויים מהפכניים בסדרי החיים של האומה ואף על פי שמבחינה טכנית התשובה היא ברורה וחד משמעית, אין היא מספקת ולא מניחה את הדעת כי היא נראית כמשאירה מבחוץ את כל ה"יוצאי מן הכלל" שהמציאות הגלותית יצרה במשך השנים של תנאים לא תנאים. לכן, לסופו של דבר, ואף כי לא לדינא, התשובה היא בבחינת "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה" היינו שהקריטריון הוא לא שכלי, אמוני, או דתי (במה או איך אני מאמין ומה אני חושב על ענין זה או אחר) ולא טכני כזה או אחר שהוא מחוץ לתודעתי או רצוני. הקריטריון הוא בבחינת הסולידריות עם גורלו של עם ישראל. האם אני משתתף בצערם של ישראל ושמח בשמחתם. (וגם יש רמז לכל זה ממה שאמרו חז"ל שלא יצאו ישראל לגלות אלא כדי שיתווספו עליהם גרים וכמובן שמצריך הדבר גיור להלכה). לאכל את גיד הנשה הוא כמו לאכל בט' באב זאת אומרת להתנתק מגורל עמי. מטעם זה עצמו חייב ט' באב בעצמו להפוך להיות ליום שמחה, על כן אחר המסעות שהן רמז לגלות מוזכרת חלוקת הארץ לשבטים ואחר כך יקוים הפסוק בפרשתנו "יוסף ד' עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דיבר לכם" ברכה עד בלי די וקצבה ואז יהיה תשעה באב מועד גדול בב"א.