פתיחה
במסכת אבות (פ"ב, מ"ה) מצינו:
"הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש".
הפרשנים על אתר לא מתקשים להסביר את המשפט 'לא הביישן למד'. כך למשל, כותב רבנו עובדיה מברטנורא:
"שהמתבייש לשאול שמא ילעיגו עליו, יישאר תמיד בספקותיו".
כלומר, הביישן חושש שמא יצחקו עליו, ילעגו עליו, ועל כן נשאר הוא בשאלותיו. ואם שאלותיו לא יבואו לכדי מענה, היאך יתקדם, היאך ילמד?
ר' לוי יצחק, כדרכו, מוסיף עומק מיוחד למשנה זו, ובעז"ה נגלה שהדברים נוגעים אף לימים בהם אנו מצויים השבוע.
גלות
וכך כותב ר' לוי יצחק (ליקוטים, ד"ה ולא הביישן):
"ולא הביישן למד וכו'. הנה איתא במסכת תענית 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה וכל שאינו וכו'... אמנם יש להבין ענין האבילות שעל ג' דברים יש להתאבל, היינו על חורבן הבית, ועל ירושלים, ועל גלות ישראל...".
על מנת להסביר את פשר משנת לא הביישן למד, מפליג ר' לוי יצחק עד לגמרא במסכת תענית האומרת לנו שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. בשלב זה נבאר בפשטות, שרק אותם אלו שחשו אמונים לירושלים במשך אותם שנות גלות, הם אלו שיזכו ויראו בתקומתה. בהמשך נראה שישנו עומק נוסף לדברים אלו.
הדרך הראשונה
"ויש ב' אופנים בבחינת האבילות: אופן אחד, על דרך הפשוט, כי כאשר היה בית המקדש קיים וציון וירושלים על מכונו, וישראל היו שרוים על אדמתם היינו בתכלית המעלה והגדולה, והשפעת כל הטובה שהיה נשפע על כל העולם היה נמשך על ידי תפילתנו בבית הקודש בבית המקדש ועל ידי מעשה הקרבנות וכו'. ועתה חסרנו מכל אלה ונשארנו דלים ורקים ובוזים ומושפלים".
באבלות ישנם שתי רמות שונות. רמה ראשונה היא העובדה הפשוטה שקודם היה לנו בית מקדש, וכעת אין. המציאות של בית המקדש היא מציאות מתוקנת המבטאת בין השאר את הימצאות עם ישראל על אדמתו, מושפעים מטובה אלוקית ובית המקדש פועל כתיקונו. ברגע שבית המקדש וירושלים אינם, ממילא גם אותה מציאות שלמה ומתוקנת אינה קיימת.[1]
הדרך השניה
ולמרות כל הכאב והצער, עדיין אנו מוצאים רמה שניה של אבלות:
"ואופן הב', להמשכילים, שאנחנו מתאבלים על גלות השכינה, היינו כי בזמן שהיה בית המקדש קיים וירושלים על תילה וישראל שרוים על אדמתם, היה התגלות אלקות והיה ביכולת לעבוד עבודת הקודש. אז היה בכוחנו להמשיך גילוי אלוקות ולהיות בתכלית הביטול לפני ה' והדר גאונו ולעבוד אותו בשמחה וטוב לב מרוב כל במצות ומעשים טובים, כי השגנו גדולת הבורא ברוך הוא ורוממות עצמותו על ידי התגלות אלוקות שהיה בבית המקדש כמה שכתוב: צמצם שכינתו וכו'. אבל עתה בחרבן בית המקדש ירד בחינת מלכותו ונתלבש בלבוש שק, שהוא בחינת גלות השכינה, שהוא כנסת ישראל, וגם צריך להתאבל על מניעת והסתלקות היראה והביטול לפני ה' כנ"ל שהוא בחינת ירושלים יר"א של"ם...".
הגמרא מספרת לנו שכאשר נפטר רב הלכו תלמידיו אחרי מיטתו. כשחזרו, אמרו לעצמם שילכו לאכול לחם על נהר הדנק. תוך כדי הסעודה ישבו ושאלו שאלה בהלכות ברכת המזון ולא הייתה תשובה בידם. קם רב אדא בר אהבה וקרע קריעה נוספת, מלבד אותה קריעה שכבר קרע על רבו, ואמר 'יצאה נשמתו של רב ואנו אפילו ברכת המזון לא למדנו'.[2]
קריעתו הראשונה של רב אדא בר אהבה הייתה על רבו האהוב שכבר אינו בין החיים. לעומת זאת, את קריעתו השניה הוא קורע ברגע בו הוא מבין מה נעלם מחייו, לא רק רב עצמו, אלא היכולת להבין, דמות של רב שתהיה בחייו, כל זאת נעלם ואינו.
משהו מעין זה מתאר ר' לוי יצחק בחורבן הבית. מלבד החסרון הראשון אותו תיארנו קודם, כאן ישנו חסרון נוסף. עבודת ה' שלנו, המושפעת באופן ישיר מהשראת השכינה במקדש ובעם ישראל, חסרה היא. בזמן שבית המקדש היה קיים, השגנו את גדלותו והתגלותו של ה' יתברך דרך בית המקדש. ואילו לאחר החורבן יתומים אנו מהתגלותו של הקב"ה.
גאולה
בסופו של הקטע אומר לנו ר' לוי יצחק היאך נכין עצמנו לקראת שמחתה של ירושלים:
"וזה כונת חכמינו ז"ל כל המתאבל וכו' היינו שתמיד הוא על זכרונו ומתבונן ומסתכל בגדולת הבורא ברוך הוא ומתאבל על גלות השכינה, ועל בחינת יראה עילאה יראה בושת יר"א של"ם בחינת ירושלים והזדכך את נפשו כנ"ל. זוכה ורואה בשמחתה, כי יהיה כלי ראוי לקבל התגלות אלוקות ורוב התענוג וגודל הבהירות. וכל מי שאינו מתאבל כו' אינו זוכה כי מחמת שנשתכח ממנו גדולת הבורא ברוך הוא וגודל התענוג מזה ולא מזדכך נפשו לכן מרוב חומריותו וגשמיותו לא יהיה בכחו לקבל התגלות אלוקות גודל התענוג והבהירות".
את הביטוי כל המתאבל על ירושלים, מסביר ר' לוי יצחק בכך שישנם אנשים שמתאבלים על היראה החסרה, אותה יראה שמושפעת לנו עת הקב"ה משרה את שכינתו במקדש. כך הוא גם דורש את המילה ירושלים - מצד היראה שיש בה (יר"א של"ם).[3]
בעצם העובדה שאנו מכירים ביראה שחסרה, אנו מכינים את עצמנו לקבל את השפע שיבוא עת יבנה המקדש. אנשים שכבר לא מרגישים את החוסר, לעיתים רבות כבר לא יכולים לקבל את ההשלמה. אותו אדם שכן ירגיש את החסרון, יהפוך לכלי לקבל את האורה וההתגלות.[4] מכאן יתברר אותו עומק נוסף לו רמזנו בתחילת דברינו, אין הכוונה שרק מי שיחוש את כאבה של ירושלים יזכה לחוש בשמחתה, פירוש זה נכון, אם כי נראה שכאן טמון רובד נוסף של הדברים.
בעצם תחושת החוסר, שאני מבין שישנה כאן יראה שנעדרת. במהלך זה בעצמו אני הופך את עצמי לכלי ראוי לקבל את התיקון.
בנקודה זו ניתן להאריך, אך ברצוננו לעסוק לא באבלות על ירושלים אלא בשמחתה.
יום ירושלים
מה זה בדיוק יום ירושלים?
לכאורה, כך יאמר כל בן אדם מצוי (שיודע שיש יום ירושלים, ולצערנו גם דבר זה לא פשוט כל כך בימינו): 'זהו יום הודאה על כך שהעיר הקדושה, בה מצוי המקום אשר יבחר ה' שוחררה וחזרה לריבונות יהודית'.
על פניו, זוהי תשובה נכונה ואמיתית, אלא שתמיד יש בי תחושה שאם כך הם פני הדברים הרי שמספיק הודאה בשנה הראשונה או אולי בשנים הראשונות לאחר שיחרור העיר. מדוע אנו חוגגים במשך קרוב לארבעים שנים?
אולי יש בדברינו הזדמנות להפוך את יום ירושלים למשמעותי גם בימינו.
אולי אפשר לנצל את היום הזה, ולנסות להפוך אותנו לכלי ראוי שיכול להכיל את כל מה שירושלים מבטאת. עיר צדק, עיר משפט, עיר בה ה' בחר לשכן שמו, עיר המאחדת בין כל חלקי עם ישראל (כידוע, ירושלים לא נתחלקה לשבטים). אולי אם מספיק נרגיש את החסרון, את הפוטנציאל הטמון בירושלים כעיר שבה בעצמה יש את היכולת להפוך לעיר כפי שתיארנו, אולי אפילו נזכה והדברים יתחילו לקרום עור וגידים.
עדיין חוב נותר לנו לברר מה קשורים כל אלו למשנה של 'לא הביישן למד' אך מפאת חרב הקיצור המעיבה על כתיבתנו, נביא כאן את הקטע כהוויתו והרוצה יעיין בשמחה:
"לכן כל איש החרד לדבר ה' ואשר יראת ה' נוגע בלבו יראה להתאבל על חורבן בית המקדש ועל גלות השכינה ועל ירושלים, יר"א של"ם יראה עילאה יראה בושת ויסיר מסוה הבושה מעליו שלא יתבושש מפני המלעיגים עליו, כי זה בושה חיצונים, כי את זה לעומת זה, וכו' כמו שיש בושה עילאה יראה בושת וכו' כן לעומת זה יש בושה חיצונה אך כל איש מישראל לא יהיה לו חס ושלום בושה כי זה יבטל אותו ממצות ה' חס ושלום. וזה כוונת חכמינו ז"ל ולא הביישן למד, דהיינו כי מי שיש לו בושת חיצונית חס ושלום לא יכול לעשות מצוות ה'. אמנם יהיה לו בושה מה' והדר גאונו שהוא בקדושה ויזכה שיעלה ויבא למדרגת יראה עילאה שהוא יראה בושת יר"א של"ם לעלות לציון ולירושלים ברינה במהרה בימינו אמן. והבן".
יום ירושלים שמח!
[1] יש לזכור שבתקופת ר' לוי יצחק קשה היה להעלות על הדעת שתקומת הארץ תלווה בחוסר יחס לתקומת המקדש כמו שלצערנו אנו חשים כיום. על המדינה אנו אכן שמחים ומודים, אך כמה מאיתנו חשו את חסרונו של הר הבית, המקום אשר יבחר ה'? כמה מאיתנו הולכים ל'כותל', או שמא הולכים הם ל'מרגלות בית מקדשנו'. ולא נרחיב בנקודה זו כי קצרה היריעה וארוכה הנקודה.
[2] הסיפור מופיע בברכות [מב:]. אם כי התיאור שתיארנו והדברים שנאמר בהמשך לקוחים מ'על התשובה' לרב יוסף דב סולובייצ'יק (עמ' 179).
[3] מן הראוי היה להרחיב נקודה זו יותר, אך אין עיתותנו בידינו להסביר היאך ירושלים מושרשת היא כעיר היראה. המעוניין לעיין יותר יפנה לשיעורי הרב יצחק לוי בנושא ירושלים בבית המדרש הוירטואלי (VBM) באתר www.etzion.org.il
[4] שאלה מעניינית היא האם ר' לוי יצחק מדבר על התגלות ואור גם שבית המקדש עדיין חרב ועם ישראל לא על מקומו. אך נותיר זאת בנתיים כשאלה פתוחה.