מעבדות ל...? עובדה ידועה היא כי אסירים משוחררים רבים מוצאים את דרכם חזרה אל בין כותלי הכלא. סיבות רבות יש לדבר בין השאר, הקושי במציאת תעסוקה, התמכרויות, "חברים" מהעבר ועוד. אולם קיימת קבוצה נוספת של משוחררים, בעיקר כאלו שהשתחררו אחרי שנים ארוכות, שזמן קצר אחרי שחרורם יבצעו עבירה מתוך כוונה להיאסר מחדש. במקרים אלה מדובר בקושי פנימי, הקושי להיות בן חורין - אדם חופשי. לאסיר - עבד אין כמעט אחריות, מישהו דואג למזונו, ובעיקר מישהו אמור לחשוב בשבילו ולתת לו הוראות הפעלה לניהול חייו.
בחג הפסח אנו מציינים את יציאת עם ישראל ממצרים. אחרי מאות שנים כעבדים, הם יוצאים לחופשי. המעבר דרמתי, מלווה בהתנתקות פיסית ממצרים כשרבים, 80%, כך על פי המדרש, בחרו "מרצון" לוותר על החופש. רבים מבין היוצאים ממצרים מתקשים מאוד בהתמודדות עם המסע ועל כך מעידות התקריות השונות והעונשים שבאו בעקבותיהן כמתואר בספר שמות ובמדבר. בני ישראל מתקשים מאוד במסע למרות שבמידה רבה הם ממשיכים להתנהל כעבדים נטולי בחירה, שכן, הקב"ה מתווה את הדרך שבה ילכו. עמוד הענן סימן לבני ישראל מתי להתקדם ומתי לחנות. האוכל זומן להם וכו'. משה משמש כמנהיג הבלתי מעורער השולט ומחליט על כל היבטי חייהם. פעולות יזומות מצד העם כדוגמת המעפילים, והמרגלים, נכשלו. על כך ניתן להוסיף את המדבר שמהווה בעצמו מסגרת המכתיבה את אורחות החיים. במהלך כל המסע של בני ישראל במדבר מפארים הפסוקים את ההשגחה האלוקית על בני ישראל.
מעמד הר סיני אמור היה להיות רגע שיא, רגע היווסדו של עם ישראל, הופך לטרגדיה נוראית. העם אינו מסוגל להכיל את המצב בו המנהיג הכל יכול, האיש שמנהל כל היבט בחייהם נעלם לכמה ימים. מקובל לחשוב שמדובר בחטא עבודה זרה, התמכרות אותה נשוב ונפגוש שוב ושוב במהלך ההיסטוריה. אולם למעשה מדובר בשבר הרבה יותר עמוק. עם ישראל שוחרר מכבלי מצרים אולם נותר "באישיותו" עבד, הוא רגיל ואולי זקוק לדמות נוכחת ומנהיגה. למרגלות ההר יוצאי מצרים מוצאים עצמם בפעם הראשונה בחייהם ללא "האבא ואמא" - משה, וגם הקב"ה "נעלמים" מהזירה... אין לעם כלים להכיל את הסיטואציה הזו! השאירו להם שמרטף - אהרון אבל הוא לא מהווה תחליף לדמות הסמכותית לה הם רגילים. "וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ". זה נראה כמו הפגנה המונית שעומדת לצאת משליטה. מרתק לראות שאהרון לא מנסה להרגיע, לדבר על ליבם, הוא מכיר ובעיקר מבין למה הם זקוקים, ומיד מוריד פקודה. "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי". כבמטה קסם, הקהל הזועם, ניגש לבצע - "וַיִּתְפָּרְקוּ, כָּל-הָעָם, אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב, אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם". לפני רגע הם היו המון זועם ומתוסכל אך ברגע שיש הוראה סמכותית הם נגשים לביצוע אפילו שהם נדרשים לוותר על הטוב שברכושם. לא ניתן להסביר את ההתנהלות המדהימה המתוארת בפסוקים רק כרצון עז לע"ז כשלעצמה. בעולם הטיפול מקובל לומר שהתמכרות היא "פתרון קל לבעיה קשה". או במילים אחרות כשלאדם אין אישיות מגובשת דיה, בטחון וערך עצמי הוא מסיר מעצמו אחריות ומוסר את עצמו אם לדמות סמכותית ואם לחומר השולל ממנו את הצורך לבחור. עבודה זרה כשמה כן היא, היא דבר זר וחיצוני לאדם, קיצור דרך שנותן מזור לרבדים החיצוניים שבאדם.
האירוע החגיגי של מתן תורה הפך לבכייה לדורות וסמל לכישלון עם ישראל. המילים "אנוכי ה' אלוהיך" הפותחות את עשרת הדיברות מהוות את הדרישה האלוהית המהותית. האל פונה אל האדם הפרטי "אלוהיך"! אדם עצמאי אחראי למעשיו ותוצאותיהן, העומד מול אלוהיו. יש חשיבות אדירה למישור הלאומי, עם ישראל, אך בסופו של דבר כל אדם מחויב למערכת של מצוות וערכים, ומשתדל לקיים עם האל שיח כפי שעשו זאת אבותיו לפניו.
בקרב ציבור המאמינים של היום אנו מוצאים רבים, רבים מידי, המתקשים במשימה של העמידה כבני חורין אל מול האל. רבים הופכים את עצמם לעבדים, לכאורה כעבדי הקב"ה, אולם בפועל, בגלל הקושי והפער בין האדם לאינסוף, הם בוחרים בקיצור דרך ומשעבדים את עצמם לדמויות סמכותיות. האל הוא מעין שופט בלתי ניתן להבנה ואשר על כן, הדרך היחידה לשרוד היא להתבטל בפני סמכות, בדרך כלל רב או מקובל. הרב הופך למבוגר האחראי, הוא לא רק אדם בעל ידע תורני ממנו ניתן ללמוד, עמו ניתן להתייעץ, אלא הוא הופך לזה שמקבל את ההחלטה. בעבר היו מבין הפוסקים, שנהגו בתשובות שכתבו לפרוס את המקורות והשיקולים השונים הנוגעים לשאלה, אך ללא שורה תחתונה. המידע הונגש לשואל אך ההכרעה (והאחריות!) נותרה בידיו, על בסיס שקלול הנתונים שסיפק הרב ועולמו של השואל. כיום אנשים מפקידים שאלות הרות גורל בידי רבנים, בענייני כלכלה, פוליטיקה, רפואה פסיכולוגיה וכו'. כך לדוגמה רבנים מקבלים (לוקחים?) לעצמם את הזכות להכריע עבור בני זוג האם ומתי להביא ילד לעולם. אין ספק שזוהי סוגיה מורכבת ערכית והלכתית, אך בה במידה זוהי החלטה שרק בני הזוג מכירים את מכלול השיקולים הרלוונטיים לגביה. אין ספק, רצוי מאוד שבני הזוג ילמדו ויעזרו בבעל ידע תורני על מנת להכיר את הצדדים השונים בסוגיה. אך עליהם לקחת את האחריות ולקבל את ההחלטה הנכונה ביותר בעיניהם. אנוכי ה' אלוקיך - כל אדם עומד מול אלוקיו. אין כאן רק פער בידע אלא בעיקר פחד מלקיחת אחריות, הרב מהווה כביכול תעודת ביטוח של אדם אל מול האל. זוהי תופעה מובנית, האדם מוצא עצמו לעתים קרובות חסר אונים אל מול המציאות המורכבת בה הוא חי. הוא נדרש שוב ושוב להכריע בשאלות מהותיות של היריון, חינוך ילדים, פרנסה ועוד ועוד. וכמה מפתה לוותר על האחריות שבקשר הישיר עם האל לטובת "תעודת ביטוח" רבנית.
ימי ספירת העומר בנויים כסולם שבו בכל יום האדם מתקן מידה בעצמו, ובו זמנית, כך אנו מאמינים, משפיע לטובה על העולמות כולם. בבסיס הרעיון עומדת אמונה בכוחו וביכולתו של כל אדם להתקדם לעבר האין סוף. עלינו לנצל ימים אלו שבין פסח לשבועות לחיזוק אישיותנו כבני חורין. אנשים בעלי ענווה ורצון ללמוד מבעלי הידע והניסיון. הנכונים להאמין בעצמם ולקחת אחריות תוך שהם מתמודדים ומכילים גם את אי וודאות הנוכחת בעולמנו. רק כך נוכל להגיע למעמד קבלת התורה בשבועות כבני חורין, הראויים להיענות לקריאתו של הקב"ה!
אביאל הטב עוסק בחינוך יועץ זוגי ומשפחתי