את יושבת ומביטה בהן. הנשים הצעירות הללו. בנות הארץ הזאת. הן באות אלייך האשה הגדולה זה מקרוב באה לכאן. הן באות ללמוד את התורה והמצווה ואת מלמדת אותן לקרוא בשם ה'. המתגיירות שלך. רק אתמול הן עוד קראו אל בעל אשרה ועשתורת. והיום הן מברכות אחרי המזון למי שאמר והיה העולם. אל עליון את אומרת להן לא נשא אישה ולא הוליד בנים. הן מביטות בך משתאות ושותות בצמא את דבריך. מביטות בהערצה בפנייך המאירות. רק אתמול היו משתחוות לעפר שברגליהן. והיום כשהן חפצות לכרוע לרגלייך ולנשקן את מרימה אותן ועינייך היפות רומזות להן. ברכו את ה' המבורך. את מביטה ומהרהרת. אולי קצת גאווה מתגנבת אל ליבך. זה בסדר. זכותך להתגאות בכל מעשייך.
לפתע קול דקיק קורא אלייך:
-שרה.
זאטוט. בנה הצעיר של אחת הנשים ניגש אלייך.
-כן חמוד. את מראה לו פנים מחייכות. בעדנה מלטפת את ראשו.
-שרה, של מי את אמא?
החיוך נעלם. את נושכת שפה. ומלטפת את ראשו.
אמא שלו מושכת אותו אליה. "שרה היא אמא של כולנו" היא אומרת אליו כשקולה המוגבה מכוון רק אליך.
את מחייכת לעברה בתודה. אך הזוהר היוקד בעינייך הועם.
את אמא של כולן את יודעת. אבל אמא של אף אחד.
וזה לא שלא ניסית. כי את לא אחת שסומכת על ניסים וסגולות. וכבר הלכת לרופאים הכי טובים וכולם הסכימו שיש איזו בעיה עם הרחם שלך. ואין לך אורח כנשים. ובהתחלה צחקת. כי זה בדיוק מה שאמרו עליך תמיד מאחורי הגב. שרה? היא אחלה גבר. היא יוצאת. היא באה. היא פועלת בעולם. היא חכמה וכדאי להקשיב לה. וגם האיש שלך הבין את זה כבר מההתחלה. וזה מה שהוא אמר לך כשיצאתם לעולם הגדול. אני כמו אח הוא אמר. אני מקווה שזה יספיק לך. ולך שאלת? לי הוא אמר מספיק שאת האישה הכי יפה בעולם.
אחר כך היתה האפיזודה אצל פרעה. את לא רוצה לדבר על זה אבל כולם יודעים שזה לא היה נעים. ובכלל.. לא היו לך חיים קלים.
אבל את לא טיפוס שמתייאש ורק מתלונן כל הזמן. את הלכת בראש מורם ואמרת אי אפשר? אין דבר כזה שאי אפשר. ואפילו לקחת פונדקאית. שתלד לכם ילד. הגר קראו לה. וגם זה היה נורא. אחרי שהרתה היא לעגה לך וכל מה שביקשת היא עשתה להפך בסוף איבדת את קור הרוח הידוע שלך ועשית משהו שאת מתחרטת עליו. והיא ברחה למדבר. כשחזרה הייתה כנועה יותר. וילדה את ישמעאל. ואת נרגעת קצת.
וכל הזמן הזה לא היה נראה שאת עצובה. כי כל הזמן היה לך חיוך על הפנים. ואת עשית ופעלת וחיית חיים מלאים ועשירים. כי כולם יודעים שאת לא מאלו שהולכים לצדיקים או יושבים עם ספרי תפילות וממלמלים כל היום. את הכי פרקטית בעולם. וזה לא שאת לא מאמינה באל עליון. את פשוט לא חושבת שהוא מן כספומט כזה. ושאפשר להכריח אותו לעשות משהו שאי אפשר. אחרי הכל זה הוא שברא אותך ככה. יפה ועקרה. וככה כולם הכירו אותך. שרה המחייכת. עם הצחוק שבורא עולמות.
ורק בלילה בלילה כשאף אחד לא שמע. כשלא היה נוכח שום עד שאחר כך יכתוב את זה בתורה ויספר לכולם, החנקת את בכייך אל תוך הכרית.
וביום באו שלושה מלאכים. ואת רצת ומיהרת ולשת והכנת ארוחה. יבורכו הידיים העוסקות במלאכה. יבורך אל עליון שהכל משלו.
ובעוד שנה לשרה בן.
ואת צחקת כי כבר מאוחר מידי. כי זה לא הגיוני בכלל. כי את יודעת שהוא לא עובד ככה. וככה לימדת את הבנות שלך. הוא פועל במסגרת חוקי הטבע אמרת להן. וכמה מגונה הוא מי שמכריח את האל לשנות עבורו את סדרי הטבע.
ואז שמעת: "היפלא מה' דבר?"
ופתאום קלטת שכל מה שלימדת עד היום לא שלם אם לא אמרת להן את זה. שלא יפלא מה' דבר. שאחרי כל הטבעיות, החוקיות, הרציונאליות וההתנהלות בדרך העולם, יש אל עליון מפליא לעשות.
וכשהבנת את זה משהו בך פקע ובאמת כבר לא צחקת. ובכית. בקול. בפעם הראשונה. ובבכי הזה היתה אמירה : לא צחקתי. אף פעם לא צחקתי באמת. אף פעם לא נפלתי על פני בצחוק של אמונה.
ואלוקים ליטף את ראשך ואמר "לא. כי צחקת." וככה צחקת שנה שלמה וככה לימדת בכל מקום את הצחוק הזה. הצחוק המאמין. ולילד קראו יצחק וכך דרשת בברית המילה. צחוק עשה לי אלוקים. וכל השומע צחק לך.