לקראת חודש אלול וראש השנה נעסוק בבית המדרש הוירטואלי בסיפור המוכר על ר' אלעזר בן דורדיא. במסגרת הדברים כאן לא נוכל לנתח את הסיפור במלואו, ונסתפק במספר דברים שיהוו פתיח לדיון נרחב יותר בבית המדרש הוירטואלי.
הטענה המרכזית שנעלה כאן היא שבניגוד לקריאה המקובלת של הסיפור, הגמרא שמביאה את הסיפור לא באה ללמד אותנו על מעלתה של התשובה, אלא על מגבלותיה של התשובה.
אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות
בשעת הרגל דבר הפיחה.
אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.
הלך וישב בין שני הרים וגבעות.
אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה
אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה
אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה
אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים
אמר אין הדבר תלוי אלא בי
הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו
יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא
הסיפור על ר' אלעזר בן דורדיא מופיעה במסכת עבודה זרה, במסגרת דיון בפסוק 'כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים' - הגמרא שם מסבירה שהפסוק מדבר על עובדי עבודה זרה שלגביהם, מסבירה הגמרא, אין דרך חזרה של ממש. 'וכי מאחר שלא שבו היכן ישיגו? ה"ק (הכי קאמר - כך אמר) ואם ישובו לא ישיגו אורחות חיים'. לאחר קביעה זו שואלת הגמרא האם גם מעבירה של זנות לא ניתן לשוב ומביאה את הסיפור כראיה לכך שהחוטא בזנות לא יכול לשוב 'ולהשיג אורחות חיים'.
לאור דברים אלו נתייחס לנקודה אחת בסיפור.
הסיפור פותח - אמרו עליו על ר"א אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה בעולם שלא בא עליה. פתיחה זו על הגוזמא שבה מציבה את אלעזר בן דורדיא כדמות החורגת מגבולות עצמה ומגבולות המקום. מרחב פעולתו הוא העולם כולו, כך גם בהמשך כאשר אלעזר בן דורדיא מבקש רחמים הוא פונה תחילה אל הקוסמוס - 'הרים וגבעות בקשו עלי רחמים'. הפתיחה 'לא הניח זונה בעולם שלא בא עליה' ותיאור המסע מייד לאחריו 'נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות', מלמדת שאין מדובר במסע חד פעמי אלא בריטואל חוזר. נוצרת דמות מגוחכת משהו של אדם שכל חייו עוברים עליו במסעות מזונה לזונה מסביב לעולם. הנוודות, חוסר הקביעות אכן מאפיינים את הזנות - היזקקות חד פעמית שאינה מובילה לשום קביעות.
בהמשך מופיע המשפט שאומרת הזונה: 'כשם שפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בין דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה'
הסיפור לא מבהיר מה בדבריה של הזונה גרם לדורדיא לרצות לחזור בתשובה. נראה לי שעל רקע תיאור דורדיא כאיש מסעות הנודד בעולם מזונה לזונה, ניתן לחשוב על רצון בסיסי שניעור בו. הרצון לחזור בסופו של דבר בתום מסע נדודים ארוך קיים בלבו של כל איש מסעות. המסע הוא איסוף חוויות אל תרמיל שבבוא היום ניתן יהיה לרוקן את תכולתו בבית החם ולהתרפק על הזכרונות, קיומו של הבית כעורף וכיעד אחרון מצוי כל הזמן ברקע המסע והוא שנותן קרקע והקשר לחוויית הריחוק.
נקודת האחיזה
דברי הזונה עוררו בליבו של דורדיא מפגש בין היסוד הפיסי ליסוד הנפשי, כל חייו הוא נודד מזונה לזונה, אך הרצון הטבעי למקום שאליו אפשר לחזור בתום הנדודים קיים בו, ואולי אף התחושה שיש עורף, שישנה נקודת אחיזה היא שמאפשרת לו את הנדודים. דברי הזונה 'כשם שפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אינו חוזר בתשובה' מהדהדים בלבו. לו היינו יוצרים משפט סימטרי מדברי הזונה כך היה שיעור הדברים: 'כשם שפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אינו חוזר למקומו'. את החזרה למקום שבמשפט זה הייתה מתפרשת כחזרה למקומו - ביתו - מחליף המשפט 'אינו חוזר בתשובה'. הטיה זו יוצרת קשר בין הריחוק הפיזי לריחוק הנפשי. בדברים אלו החזרה שבמקורה היא חזרה מהנכר אל הבית הופכת לחזרה של האדם אל השלמות הפנימית - חזרה בתשובה וחזרה אל עצמו.
אלעזר בן דורדיא נטש את המקום האחד ויצא לזנות בעולם, הוא איבד את המקום האחד ופיזר אותו על פני העולם כאותה פיחה היוצאת מקרביו של האדם ואובדת לה באוויר העולם. אותה פיחה ממחישה לאלעזר בן דורדיא את חווית האבדן בעולם, חוסר הממשות שמלווה את הנוודות והריחוק.
הדברים מופיעים על רקע איסור קירבה לעריות ולעבודה זרה. בסיפור מומחש כיצד אותה התקרבות לזנות היא גם ריחוק - ריחוק של האדם מעצמו.
לידה הכרוכה בניתוק
דברי הזונה אכן אמורים לכוון את אלעזר בן דורדיא לנסיון לאסוף את השברים, לקבץ את שברי האישיות ולשוב אל עצמו, ניסיון לפשפש בקרביו ולשוב אל מהותו. אלעזר בן דורדיא חש את הריחוק אך העולם שהוא מכיר הוא רק העולם שמחוץ לו - רק עולם המסעות אל מעבר לכרכי הים. בעקבות דברי הזונה מתחיל אלעזר בן דורדיא במסע נוסף, גם הוא מסע בעולם, מסע שסופו הוא גילוי. תחילת המסע ממחישה שוב את הנתק שקיים בתוך עולמו של אלעזר בן דורדיא - אבדן האני. אלעזר בן דורדיא מתיישב בין שני הרים, ההרים והגבעות המתנשאים לגובה מעלימים את דמותו של אלעזר בן דורדיא, אלעזר בן דורדיא מתבטל בתוך המרחב. תחילה אלעזר בן דורדיא פונה אל ההרים, לאחר מכן הוא מתרחק צעד נוסף מעצמו ופונה אל השמים והארץ, צעד נוסף של ריחוק צועד אלעזר בן דורדיא כאשר הוא פונה לגרמי השמים, בכולם התשובה היא אחת - "עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו". הרמז הוא ברור - על אלעזר בן דורדיא להסתמך על עצמו עליו לבקש על עצמו. אך דברי היקום שסביבו מלמדים אותו דבר נוסף - אלעזר בן דורדיא איבד את המקום - העולם הזה הוא כבר לא המרחב שבו הוא יפעל. ההכרה ש'אין הדבר תלוי אלא בי' מביאה את אלעזר בן דורדיא למהפך.
כאשר אלעזר בן דורדיא פנה אל היקום מסופר ש'הלך וישב בין שני הרים', כעת מסופר: 'הניח ראשו בין ברכיו', ההרים הם כבר לא המרחב שבו נמצא אלעזר בן דורדיא, את ביטול יישותו בין שני הרים מחליף אלעזר בן דורדיא בהתכנסות פנימית, את שני ההרים שבתוכם ישב מחליפות שתי ברכיו - ראשו נתון בין ברכיו כפי שהיה נתון הוא בין שני ההרים. התנוחה שבה מצוי אלעזר בן דורדיא יש בה נסיגה מהעולם, זו תנוחה עוברית, כפי שהעובר נתון ברחם האם מנותק מהעולם, כפי שהייתה מסותרת אותה פיחה בטרם יצאה ואבדה באוויר העולם. אלעזר בן דורדיא מגלה שהדרך לשוב היא רק בחזרה אל רגע הראשית, התנוחה העוברית יש בה כדי לסמל את הצורך בלידה חדשה, חזרה הכרוכה בניתוק מן העולם ובמוות.
יש לכם הערות על הסיפור? לא מסכימים עם הכותב? הצטרפו ללימוד בבית המדרש הוירטואלי