מלך ושופט

חדות ה'

(ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

...

(ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא: ס

(ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכָל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַיקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

(י) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת יְקֹוָק הִיא מָעֻזְּכֶם:

(יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ:

(יב) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם:

(נחמיה פרק ח)

בימי שיבת בבל, כינס עזרא הכהן את הקהל השב מהגולה וקרא לפניו בספר התורה. העם בשומעו את דברי התורה, ובהכירו את מצבו הרוחני ההווה – החל להתאבל ולבכות, שהלא יום דין היה אותו היום – "ביום אחד לחודש השביעי"– יום ראש השנה!

נחמיה עזרא וסיעתם, בראותם את העם בוכים, החלו להשתיק את העם ולעודדם אדרבה לשמוח, ועוד מדריכים הם את העם: "כי חדות ה' היא מעזכם"– עצתכם לזכות בדין היא ע"י חדוה בה'!

אך מה פשר הענין, מדוע מסים הם את העם? והלא לכאורה מובן הדבר שביום דין, על הנידון להתחנן על נפשו ולשוב מדרכו הרעה. יתר על כן, שמחה ומסיבה במצב כזה, נראים הם כהקלת ראש בדין וזלזול בדיין. נראה הדבר כאילו אין הם חוששים לכוחו של שופט כל הארץ!

יום המלכת ה'

יש להבין שעקרונית, יום ראש השנה, איננו יום המשפט. יום ראש השנה הוא יום המלכת ה' על העולם.

נדמיין לעצמנו טקס הכתרתו של מלך, כאשר כל הנוכחים לבושים בבגדי פאר והדר, האולם מצוחצח ומבריק וכו', ופתאום ניגש מאן דהוא למיקרופון ומתחיל לספר כיצד הוא פשע נגד המלך ומתחיל להתחנן על נפשו. ודאי פוגע הדבר בכבוד המלך, ביוקרתו, ובאהבה המופגנת כלפיו. מערבב הוא את השמחה ומראה כאילו כל הטקס הנעשה לכבוד המלך, הוא תוצאת פחד מהמלך, בלבד.

מאידך נתאר לעצמנו אדם המגיע לטקס כאשר בגדיו מטונפים וכולו נודף ריח צחנה ומדבר בגסות נגד המלך – אין ספק שאדם כזה יזרק החוצה מידית.

על דרך הנ"ל, ביום ראש השנה, יום המלכה ה', אין זה הזמן הראוי להזכרת עבירות. יש להתאמץ ביום זה בהמלכת ה' עלינו ועל העולם כולו. לקבל אותו, לזרום עם מלכותו ולהכיר בה. להשליט את הרצון האלוקי על מעשינו.

ממילא במצב בו ה' עולה ומולך על העולם, מובן שהמתחבר עם מלכותו – עולה יחד עם המלך החדש, ונהנה מקרבתו למלך. לעומת זאת, המתנגדים למלך, ומשייכים עצמם ל"מפלגות" אחרות – מוסרים ממשלתם.

דחייתם של מי שאינם מחוברים לקב"ה העולה למלוך ביום זה, הוא הדין הנעשה ממילא ביום ראש השנה, מתוך עצם מלכות ה'[1].

לאור האמור מובן מדוע "חדות ה' היא מעוזכם". עצם החדוה בהמלכת ה', הזרימה עימו וההתחברות ל"סיעתו" של ה' – היא הכח הגדול לזכות לשנה של חיים ושל חיות.

[1]שעה"כ - דרושי ראש השנה הקדמה: "ולכן נק' ר"ה כי גבו' היא ר"ה שהיא נוק' דז"א הנק' שנה וגבו' היא ראשה ונעשה בינה לה לנוק' דז"א ונמצא שר"ה הוא כנגד בינה דנוק' דז"א שהיא גבו' וכנגד' נאמר אני בינה לי גבו'".

אולי גבורה ענינה הדין, ובינה ענינה השלטת הסדרים מחדש – המלכת ה'.