אגדת החירות / טליה גלזר
.... והיא שעמדה
וניקתה ושטפה
וצחצחה והכשירה
והגעילה וליבנה
וכוותה את עורה בסודה קאוסטית
והרסה בגדיה עם אקונומיקה
ובישלה וצלתה ואפתה
והכינה שש צלחות סדר
וערכה שולחן לשלושים איש
וכיבסה וגיהצה בגדי חג
והיא שעמדה והגישה ופינתה את הסעודה
והיא שעמדה ב"שפוך חמתך"
לא הספיקה לשיר "הלל" ו"חד גדיא"
כשהניחה לרגע את הראש
ונרדמה...
ובחלומה נגלתה אליה מרים הנביאה
שבאה ללגום מכוסה
ואמרה לה -
" בתי,
טרם הגיע זמן חירותך?!
בידייך הדבר!
הרי את מנהלת הבית,
ומנהלת טובה לא עושה הכול בעצמה -
היא מאצילה סמכויות:
חלקי מטלות לבני ביתך,
כל אחד לפי גילו ויכולתו,
כן, זה כולל גם את בעלך...
היי מוכנה לכך
שלא הכול יצא מושלם -
זה חלק מהחירות שלך!
הפעילי גם את האורחים
כך שתוכלי לקיים את "כולנו מסובים".
אם תשכילי לנהל כך את ביתך
יהיה פסח גם זמן חירותך,
ואולי, בפסח הבא -
תישארי ערה עד "חד גדיא"...
"והיא שעמדה ... ונרדמה"
המילים הללו של טליה גלזר מתמצתות את חווית המאמץ הגדול בהכנות לחג - הנקיון, הבישול, הכנת סימני הסדר ועריכת השולחן - אותו מאמץ שלא מותיר לנו זמן להתכונן לתוכן החג, ומשאיר אותנו מותשות מכדי ליהנות מן העמל והיגיעה.
והלא, כבר אמר ר' יהושע בן לוי "נשים חייבות בארבעה כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס" (בבלי פסחים קח), ואכן, אין בתורה סיפור שבו שְמְן ומקומן של הנשים, גם בפסוקים וגם במדרשם, כה משמעותי. ולא פלא שגם עלינו הנשים מוטלת החובה לספר ביציאת מצרים ולעסוק בתכני החג. ומוכר גם הדיון על חובת ההסבה של נשים בסדר. באותו דף במסכת פסחים אומרת הגמרא "אשה אצל בעלה לא בעיא [צריכה] הסיבה, ואם אשה חשובה היא - צריכה הסיבה", כלומר לצד הקביעה, מבוססת המציאות שאשה כפופה לבעלה ואיננה בת חורין להסב, מובאת מיד אפשרות חלופית של "אשה חשובה" הצריכה להסב. וכבר לפני 800 שנה נאמר, על נשות ימי הביניים באשכנז "כולהו נשים דידן נשים חשובות נינהו [=כל הנשים שלנו חשובות הן], וצריכות הסבה (ר' מרדכי (בן הלל) הכהן, מחכמי אשכנז במחצית השנייה של המאה הי"ג). אם הדברים היו נכונים בימי הביניים, גם בדורנו, שבו מתחולל שינוי חברתי עצום במעמדן של נשים, ודאי שכולנו חשובות וראויות להסב כבנות חורין.
אז כדי שנוכל לקיים את המצווה ולקחת חלק בסדר, לפני הכל, ההכנות משותפות, זוהי משימה של כולנו, כל בני ובנות הבית שהגיעו לגיל המתאים (ולא כמו בשיר של טליה, האשה איננה המנהלת אלא שותפה). ומנוחה, של כולנו, כדי לא להגיע לסדר בעיניים טרוטות.
ואז אפשר לקיים סדר שבו הכֹּל נוטלים חלק. כולנו שותפים בקריאת ההגדה - נשים וגברים, בנות ובנים. כולנו מסבות ומסבים, כולנו נוטלות ונוטלים ידיים ב"רחץ", כולנו מספרות ומספרים ביציאת מצרים.
על שולחן הסדר שלנו מונחת כוס מרים, כוס מים המזכירה לנו את מרים הנביאה שהמים מלווים את חייה כחוט שני -ההתייצבות לצד משה המונח בתיבה על היאור, המחולות לאחר קריעת ים סוף, והבאר שליוותה את העם כל חייה - כמאמר הפיוט "לְמַעַן נְבִיאָה מְחוֹלַת מַחֲנָיִם / לִכְמֵהֵי לֵב הוּשָׂמָה עֵינָיִם / לְרַגְלָהּ רָצָה עֲלוֹת וָרֶדֶת בְּאֵר מָיִם" (פיוט להושענה רבא, הקליר).
ככל שהחירות היא מנת חלקם/ן של רבות ורבים יותר, כך גדלה החירות המשותפת, בפסח ובשאר הזמנים.
ובזכותן עתידין להיגאל.
ד"ר רותי פויכטונגר היא מנכ"לית 'קולך-פורום נשים דתיות'