גאולה וחירות

מבית מדרשו של הרמח"ל[1] מקובלנו כי כל מועדי ישראל אינם זיכרון הסטורי למאורעות שהתרחשו, אלא שבכל זמן מימות השנה שהופיע אור ושפע אלוקי מסויים, בשוב אותו זמן בשנים שאחריו, ישוב אור ושפע מעין זה שהופיע בפעם הראשונה ויפעל את פעולתו בעולמנו.

לאור זאת עלינו לעמול ולעמוד בכל חג ומועד על הלימוד והמסר שהוא טומן בחובו על מנת לשאוב ממנו את היסוד המיוחד לו לבניית קומתנו הרוחנית, הפרטית והכללית.

חג הפסח נתברך בריבוי מיוחד של הלכות ועימן ריבוי מיוחד של עניינים מחשבתיים והגותיים יסודיים באמונת ישראל.

בחיבורנו זה ננסה לעמוד על מהותו של החג בעזרת עיון במצוות ליל הסדר שהוא העומד במרכז עבודתו של הפסח.

בליל הסדר ישנן מספר מצוות בהן חייבים כל יהודי ויהודיה[2]. מצוות סיפור יציאת מצרים, אכילת מצה, אכילת מרור, אכילת חרוסת, שתיית ארבע כוסות והסיבה (אפיקומן הוא זכר לפסח).

החלוקה הברורה בין המצוות שנמנו היא בין מצוות שחיובן מה"ת אף בזמן הזה, כסיפור יציאת מצרים וכאכילת מצה, למצוות שהן מדרבנן, שהן כל שאר המצוות.

מתוך עיון בדברי הרמב"ם[3] ננסה לעמוד על חלוקה שונה ומתוך כך לעמוד על מהותו של ליל הסדר וחג הפסח.

להלן תמצית דברי הרמב"ם:

א מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן שנאמר: "זכור את היום הזה אשר יצאתם". ומניין שבליל חמישה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה" - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.

ב ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.

ד וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם, כך וכך אירע וכך וכך היה.

ה אין לו בן, אשתו שואלתו, אין לו אישה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.

ו וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלונו, ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי", עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.

ז כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן: פסח, מצה, ומרורים. פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'". מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. מצה, על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה.

ח בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: "ואותנו הוציא משם". ועל דבר זה ציווה בתורה: "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.

ט לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין--אין פחות מהן;

י ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו--אם הסב, הרי זה משובח; ואם לאו, אינו צריך.

כדרכו של הרמב"ם בהלכותיו מקפיד הוא על סדר פנימי בתוך כל פרק וכמו כן על סדר פרקים רציף ומובנה. דוגמא מאלפת לכך ניתן למצוא בהלכות אלו. פר' א'-ו' עוסקים בהל' ביעור ובדיקת חמץ והכשרת הכלים מן החמץ. פר' ו' עוסק בחובת אכילת מצה בליל הסדר ובפר' ח' נתבאר "סדר עשיית מצוות אלו בליל ט"ו כך הוא...".

פר' ז', א"כ הוא המשכו של פר' ו' שעסק במצווה אחת מבין אלו שנמנו לעיל, אכילת המצה, ועוסק בתחילתו במצוות סיפור יציאת מצרים.

נתחבטו ראשונים ואחרונים[4] בשאלה מה מיוחד במצוה זו, שכן, בכל יום ויום מצווים אנו לזכור את יציאת מצרים, ואנו אף עושים זאת בקריאת פרשת ציצית שבק"ש "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים...", ומה מיוחד במצוות סיפור יציאת מצרים בלילה זה? לשם מה צריך מצווה זהה נוספת?

הגר"ח מבריסק מסביר[5] שישנם שלושה הבדלים מהותיים במצוות סיפור יציאת מצרים, המעידים על אופיה השונה של מצווה זו.

מצוות סיפור יציאת מצרים חייבת להתבצע בדרך של שאלה ותשובה וכמו שהתבאר בדברי הרמב"ם "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו...אין לו בן, אשתו שואלתו, אין לו אישה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".

כמו כן במצוות סיפור יציאת מצרים ישנו דין מיוחד: "וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח", ולשם כך מספר את כל ההתפתחות הרוחנית והגשמית של עם ישראל שהלך ונתעלה מבור תחתיות רוחני וגשמי עד שנזדכך ונעשה ראוי להיות העם אשר אותו ייעד הקב"ה: "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש"[6].

הלכה נוספת המיוחדת למצוות סיפור יציאת מצרים היא החובה לבאר את טעמי מצוות הלילה: "כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן: פסח, מצה, ומרורים. פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'". מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. מצה, על שם שנגאלו" מבואר בדברי הרמב"ם שישנה חובה מיוחדת לומר ולבאר אף את טעמי המצוות בלילה זה ומי שלא עשה כן, לא יצא ידי חובה סיפור יציאת מצרים, היינו שלא יצא ידי חובת הגדה[7].

מדוע קיימים הבדלים אלו במצווה זו?

מצוות סיפור יציאת מצרים שונה במהותה מזכירת יציאת מצרים שבכל יום. מצוות סיפור יציאת מצרים היא שכל אחד ואחד מישראל יחווה את חווית יציאת מצרים. סיפור יציאת מצרים איננו רק מאורע הסטורי, הוא לא קרה פעם ונגמר. לכל אדם ואדם ישנה מצרים שלו, ישנו מיצר וקושי אליו הוא נקלע לא פעם במשך חייו. לכל חברה וחברה ישנם רגעים ועיתים בהם היא נדרשת לעמוד בפני לחצים ומשברים קשים שלעיתים נראה כאילו הם ימוטטו אותה. סיפור יציאת מצרים בא ללמדנו את ההתייחסות הנכונה למצבים אלו, ולשם כך נדרשת מאיתנו החובה להשתמש בכח הדמיון ובכח המחשבה ולחוות את יציאת מצרים.

לשם השגת מטרות אלו הורונו תורה שבכתב וזו שבעל פה כמה עצות. ראשית כל עלינו ללמוד את טעמי המצוות, מהי מהותן של מצה, מרור ופסח? המהר"ל[8] מבאר שכל עניינו של קרבן פסח הוא אחדות הבורא, הוא ההבנה שישנו בורא ומנהיג אחד לעולמנו. המצה הינה סמל לגאולה, לכך "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם מיד"[9], ואילו המרורים הינם זכר לכך שמיררו את חיינו בעבודה קשה.

ואמנם, לא רק סמלים הם יסודות אלו אלא יסודות אמונה בסיסיים. לכל אדם וחברה ישנן תקופות של מרורים בחייהם, ישנן תקופות ומאורעות קשים הפוגשים אותם ולעיתים נדמה לו לאדם, או לחברה כי: "עזב ה' את הארץ ואין ה' רואה"[10], וכאילו לית דין ולית דיין ןאין לה מנהיג לבירה.

כיוון שכך מצוה אותנו התורה לספר ביציאת מצרים, ולשם כך אנו חייבים להתחיל בגנות, להתחיל דווקא בתיאור התקופות הקשות והחשוכות של עמנו ואבותינו, ורק מתוך כך להמשיך ולסיים בשבח, בכך שקירבנו המקום לעבודתו. וכבר נתבארה מעלת הגלות בכתבי ה"שפת אמת"[11]: "כי היה זה כדי להיות שפלים ונכנעים להשי"ת כי בלי זה לא היינו יכולין להינצל מגיאות (גאווה) ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה', קבלנו מלכותו עלינו בקבלה שלימה". ומתוך כך עלינו לדעת שישנם מקרים שבהם צריכה לבוא הישועה דווקא ע"י צרה שתקדם לה. על פי זה נוכל להבין את פסק הרמב"ם[12]: "מטבל מצה בחרוסת ואוכל" וכתב שם הראב"ד: "אמר אברהם: זה הבל!" ופי' המפרשים שכוונת הראב"ד לקושיית הטור[13] בשם המנהיג[14] הרי המצה היא סמל לחירות ואילו החרוסת היא זכר לטיט ולשעבוד?! וביאר רבנו מנוח[15] שאע"פ שהם הפכים, בכל אופן מצוה לטבל. ולפי דברינו יובן שזוהי חובה גמורה לטבל, שכן כל עניינו של סיפור יציאת מצרים הוא להראות שהשעבוד הינו חלק בלתי נפרד מן הגאולה ומשום כך יש לערב את המצה עם החרוסת להראות על הצורך בכל אחד מהם. ובדרך זו יש להסביר אף את מנהגו של הלל לכרוך מצה ומרור יחד[16]. ובמהר"ל[17] הוסיף שקרבן פסח שהוא הצלע השלישית בקבוצה זו מבטא את יסוד התפיסה של היהדות בשאלות אלו, שכן ההבנה שישנו רק מנהיג אחד לעולם והוא אינו מוגבל בגבולות אנושיים יכולה להוביל אל המסקנה שגם המרור והשעבוד יכול לשמש זרז ומסייע לתהליך הגאולה.

יסודות אלו צריכים להיות מוטמעים בנו בליל הסדר, הדרך הטובה ביותר ליישומם ולהטמעתם היא ע"י שאלה ותשובה, ע"י שימוש בחלקים הכי מהותיים באדם, כח הדמיון וכח השכל.

החלק הראשון בו עוסק הרמב"ם בפר' זה הוא סיפור יציאת מצרים על כל תנאיו ופרטיו ולכן הוא מסיים את הלכה ו': "ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה" וכולל בזה את חובת הסיפור בדרך של שאלה ותשובה, את החובה להתחיל בגנות ולסיים בשבח ואת החובה לבאר את טעמי המצוות.

אמנם, בגאולה כשלעצמה ישנה גם סכנה גדולה. היציאה מעבדות ארוכה לחירות ללא גבולות הינה מסוכנת כמעט כמו העבדות עצמה ולעיתים אף יותר ממנה.

לשם כך ממשיך הרמב"ם בחלקו השני של הפרק בעניין חדש לגמרי.

"בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: "ואותנו הוציא משם". ועל דבר זה ציווה בתורה: "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית". הגאולה מן העבדות כשלעצמה אינה מטרה ותכלית כי אם אמצעי על מנת לקנות את החירות האמיתית. יציאת מצרים רק אפשרה לעם ישראל לצאת מן השעבוד הרוחני והחומרי שהיה נתון בו במצרים ולהפוך להיות עם שיפרסם וירומם את שם ה' בעולם באופן הראוי.

מכח החובה להרגיש את החירות האמיתית שקנינו בנפשנו לאחר יציאת מצרים, מבאר הרמב"ם, תקנו לנו רבותינו שתי מצוות, הסיבה ושתיית ארבע כוסות. שתי מצוות אלו מראות את חירותנו האמיתית מכל שעבוד רוחני וחומרי.

ראוי לציין כי אף שבסדר הכרונולוגי בליל הסדר קיום מצוות ארבע כוסות והסיבה קודם לאמירת ההגדה, הרי שהרמב"ם בחר בפר' זה למנותם לאחר שעסק במצוות סיפור יציאת מצרים. הסיבה לכך היא, לענ"ד, שהרמב"ם ביקש בכך להורותנו על היסודות השונים שיש במצוות אלו ועל העובדה שהם מהווי שני שלבים בבנייתו הרוחנית של האדם, ראשית כל על האדם לבסס ולקבוע בנפשו את האמונה בהשגחתו הבלעדית של הקב"ה בעולמנו ואת הידיעה שאף המאורעות הקשים הינם אמצעים לקידום הגאולה. לאחר מכן עליו לדעת כיצד להשתמש ברווחה ובטוב שנתן לו הקב"ה באופן הראוי ולהיות בן חורין אמיתי.

בהקשר זה, מה מאירים הם דברי הרב זצ"ל[18]: "

הלילה הזה כולנו מסובין!

"האדם התלוש", זו היא הזוועה היותר מחרידה את הנשמה, האדם מוכרח הוא שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהא בלתי מתנודד. הגלות, מהו עיקר צרתה? הוה אומר: התלישות. איום מאוד הדבר שהאדם מרגיש שבמובן ידוע ועיקרי הרי הוא תלוש, מתנודד, פורח באוויר...זאת היא הצרה, צרת הדורות של ישראל, מאז גלה מארצו, מאז נדד בגויים. כשאנו דנים לדעת מה הוא הכח אשר על ידו התגבר על הצרה האיומה של התלישות? הוה אומר, שמאז קנה לו העם הנפלא הזה מציאות כפולה וממילא גם מעמד כפול וקרקע רוחנית בטוחה, שהיא מצע איתן לנשמתו, אשר אותה לקח עימו גם בכל ימי נדודיו, הארץ הרוחנית, האצילית, העליונה הזאת, היא תורת ה', התורה, תורת חייו, אשר קשר אותה עם רוחו קשר בל ינתק, היא היא אשר הצילה אותו מתלישותו החומרית שלא תשפיע עליו עד לזוועת כליון. על כן, בכפליים נזכור נא בלילה הזה, בליל התקדש חג חרותנו, כאשר אפילו בגלותו לא איבד את איתן עמדתו הרוחנית. ועל אחת כמה וכמה בשובו אל ארצו וחוסן עמדתו, שהוא הולך ומתחסן בהם בכל ערכיו, עתה בבוא עת לחננה, זאת היא הוראת ההסבה. מצב של בני חורין שהם קבועים ולא תלושים!

אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו!

הלילה הזה כולנו מסובין!"

ואף אנו בעת אשר גזירה נוראה מרחפת מעל ראשינו וראשי אחינו ואחיותינו נתחזק ונלך בדרכו של הלל רבינו שידע לכרוך יחד מצה ומרור ולדעת שכל זאת עשה אלוקים לנו למען ייטיב לנו באחריתנו, ונזכה כולנו עם כל אחינו ואחיותינו לומר לפניו שירה חדשה בבית מקדשנו במהרה.