כששלחה אסתר לחכמים אחר נס פורים ובקשה מהם: "כתבוני לדורות" (מגילה ז א) השיבו לה חכמים: "קנאה אתְּ מעוררת עלינו לבין האומות". תשובתם זו של חכמים היא לכאורה תמוהה, מאימתי אנו מצנזרים את כתבי הקודש רק מפני מה יאמרו הגויים? וגדולה מזו כתב הרמב"ם באגרת־תימן: "ומפני שיִיחד אותנו הבורא במצוותיו ובחוקותיו, והתבארה מעלתנו על זולתנו בכללותיו ובמשפטיו, שנאמר: 'ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים' קינאונו עובדי עבודה זרה כולם על דתנו קנאה גדולה". האם מפני קנאה זו היה עולה על הדעת למחוק או להסתיר את מעלתם התורנית של עם ישראל?!
את תשובת חכמים צריך להבין על רקע תקופתם, בתקופתה של אסתר עדיין לא נחתמו כתבי הקודש, ואסתר בקשה מחכמים שגם מגילתה תיכלל בכלל כתבי־הקודש שבספר התנ"ך. ולחכמים היתה אמת-מידה מה יש לכלול ומה אין לכלול בכתבי הקודש: "הרבה נביאים עמדו לישראל כפלים כיוצאי מצרים, אלא נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה, ושלא הוצרכה לא נכתבה" (מגילה יד א) ועל כך נחלקו אסתר וחכמים, אליבא דחכמים - וחכמתו של האדם היא פרי נסיון העבר - סיפור המגילה אינו בכלל 'נבואה שהוצרכה לדורות', מפני שעד הופעתו של המן לא היה תקדים של נסיון השמדת העם היהודי, אמנם ההיסטוריה היהודית ידעה בעבר שעבוד וצרות וגאולה מהם, כמו שעבוד מצרים והיציאה ממנה, ארבעים שנות המדבר, כיבוש כנען וההתנחלות בימי יהושע והשופטים, תקופת המלכים וארבע מאות ועשר שנות הבית הראשון עד חורבנו, אבל בכל הצרות עד אז לא הייתה סכנה של השמדת העם..
כמו כן בכל התקופה הזו עד חורבן הבית לא ידע עם ישראל גלות, ומרדכי ואסתר חיו שנים ספורות אחר החורבן, והמציאות הגלותית טרם חדרה לתודעתו של עם־ישראל, ובודאי שמזימת ההשמדה של המן היתה לדידם, מתוך הניסיון ההיסטורי, אירוע חריג בתולדה האנושית, אפיזודה חולפת, שאינה עתידה לחזור על עצמה. ועל כן לפי נסיונם של החכמים אין לכלול אותה בכתבי הקודש. אמנם ידעו חכמים שתולדות העם עד כה היו רצופים בהתנכלויות וניסיונות פגיעה בעם, כמו נמרוד, עשו, לבן, פרעה, עמלק ושאר שונאי ישראל שביקשו לפגוע בעם ישראל, אבל שיא הגזירות עד כה היתה גזירת פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו", שזה גזירת השמדה של רק חלק מהעם כולו, אבל גזירה 'מטורפת' כמו "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד", גזירה כזו לא העיז עד כה לעשות שום גוי שונא ישראל, ועל כן לדעת חכמים אירועי המגילה אינם ריליונטים מפני שלא יחזור על עצמו, ולכן אין בהם צורך לדורות ואין לכתוב אותם לדורות.
ואילו אסתר שהיתה אחת משבע נביאות שנתנבאו לישראל (מגילה שם) והנבואה אינה פרי המציאות הניסיונית של העבר אלא צופה מעבר למגבלות הזמן והמקום, היא צפתה ברוח הקודש שהאירוע של המגילה אינו לצערנו אירוע חד פעמי שהיה ולא יחזור על עצמו, אלא אדרבא הוא עתיד לחזור על עצמו בהיסטוריה של העם, אסתר בנבואתה היתה מודעת כי צפויה לעם־ ישראל גלות ממושכת במדבר העמים, גלות שאת סופה אין לראות באופק. בגלות זו יהיה עם־ישראל דומה לאדם הטובע בלב ים, במים שאין להם סוף, והוא זקוק לקרש הצלה שיצילהו מטביעה ואבדון, גם אם אינו יודע לאן זרמי מצוקת העתים סוחפים אותו. קרש הצלהזה לדעת אסתר תהיה 'מגילת אסתר' עם כל הכתוב בה, שתלמד את ישראל שאפילו אם יגיע ישראל בגלותו למצב של 'להשמיד ולהרוג', והאור אינו נראה בקצה המנהרה הגלותית, גם אז אין להתייאש כי הגזירה יכולה להתהפך תוך לילה אחד. ואכן "ונהפוך הוא" הוא המסר העיקרי של המגילה, ואם כך אין לך בתולדות ישראל נבואה שכל כך הוצרכה לדורות כמו 'מגילת אסתר'. ואכן לבסוף קבלו חכמים את דעתה של אסתר וכללו את המגילה בכלל כתבי הקודש.
מגילת אסתר היא מגילה של גלות, כל כולה מתרחשת בחוצה לארץ. עד לחורבן הבית הראשון היה עם־ישראל בן־חורין בארצו, אמנם מפעם לפעם הוא נלחם כנגד כוחות גדולים ממנו, אך לא בידיים כבולות מאחורי גבו. גם התבוסה האחרונה, ששיאה היה חורבן הבית לא שברה את רוחו של העם, באשר היתה לו הבטחה נבואית כי ככלות שבעים שנה יחזור העם לארצו. והנה לפתע מבלי ידיעה מוקדמת מוצא העם את עצמו כצאן לטבח יובל, הוא ניצב מול גזירה שאינו יכול להתגונן מפניה ולעמוד על נפשו - האם צפוי עם־ישראל גם בעתיד לעמוד חסר אונים מול גורל ההיסטורי כזה? מול דילמה זו עמדו אנשי 'כנסת הגדולה' שחיו באותה תקופה והם נתנו לה תשובה: "למה נקרא שמם 'אנשי כנסת הגדולה'? - שהחזירו עטרה ליושנה. בא ירמיה ואמר: גויים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו?! . . . באו הם ואמרו: אדרבא! זו היא גבורת גבורתו, שכובש כעסו ונותן אורך אפים לרשעים, ואלו הן נוראותיו, שאלמלי מוראו של הקב"ה, היאך אומה אחת יכולה להתקיים בין הגויים" (יומא סט ב).