חופש הביטוי הוא מזכויות היסוד המדוברות ביותר בדמוקרטיה המודרנית. לא מעט חוקרי משפט מגדירים אותו כ"זכות על", אשר גם במסגרת הקשת הרחבה של הזכויות החוקתיות זוכה למעמד מיוחד. יש מקומות, וביניהן מגזרים מסוימים במדינת ישראל, שבהם הפכו את חופש הביטוי לדת בפני עצמה, עם כוהנים ונביאים, אדמו"רים וחסידים.
ראיית הזכות כ"חופש", מעניקה חירות, כמעט בלתי מוגבלת לבעליה. חירות הביטוי, כפי שהיא נתפשת במשפט המודרני, מאפשרת לאדם להשמיע דברי בלע ונאצה, לקלל, להשמיע חרפות וגידופים, לומר דברי שקר, ועוד כהנה וכהנה.עד כדי כך, שחופש הביטוי הופך לחופש השיסוי, וזכות השתיקה הופכת עיר מקלט לפושעים וחטאים.
כמובן, כשאר הזכויות גם לחופש הביטוי הוצבו סייגים וגבולות. ועדיין, בשל חשיבותו בביסוס המשטר הדמוקרטי, ניתן לחופש הביטוי מרחב עצום, גם במחיר הפגיעה בכבודו, שלומו ושמו הטוב של הזולת (לכל אלה, ראו בהרחבה מאמרי: "חירות הביטוי, סובלנות ופלורליזם במשפט העברי", בתוך: מנחה למנחם - ספר היובל לרב מנחם הכהן, ת"א תשס"ח, עמ 75-45).
בעולמה של תורת ישראל, הביטוי - כמו גם השתיקה, שהיא חלק בלתי נפרד הימנו (כמאמר ר"נ מברסלב, "אין דבר שלם יותר מלב שבור ואין זועק מן הדממה") אינם רק חירות או חופש, אלא בעיקר חובה.
כשאר עקרונות היסוד, במשפט העברי כבוד האדם וחירותו, הזכות לחיים וחירות הביטוי, חופש העיסוק וחופש התנועה, הם בראש וראשונה חובות שמתוכן ובן נגזרות הזכויות.
במשפט העברי, "זכות השתיקה" היא לעתים קרובות "חובת השתיקה" (כגון במקרים שבהם הביטוי נושא בכנפיו איסורים חמורים של הלבנת פנים, אונאת דברים, לשון הרע ורכילות), ו"חירות הביטוי" הופכת לעתים קרובות ל"חובת הביטוי", כגון מצוות תוכחה, חובת הוידוי ואמירת ברכות ותפילות.
כבר קהלת, החכם באדם, קבע (ג, ז) כי "עת לחשות ועת לדבר". אך ההכרעה בשאלה מתי לחשות ומתי לדבר, וגם אז,איך וכיצד לדבר, אינה פשוטה כלל ועיקר. כך, בעיקר, באותם מצבים שבהם כפות המאזניים מעוינות, והאדם נדרש להכריע ביניהן. אוי לו מיוצרו, אם ידבר, ואוי לו מיצרו, אם יחריש.
לעתים קרובות, הדממה, השתיקה והדיבור החרישי הם רצויים וראויים, מבורכים ומתקבלים על לב. כך, בשעת אבל (ע"ע "וידם אהרן"), כך במצבים רגישים ("והמשכיל בעת ההיא ידום"), וכך אפילו כאורח חיים כללי (דרך חיים שבאה לביטוי במאמריהם של חכמים, כגון "סייג לחוכמה - שתיקה", "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה", וכיו"ב).
אך יש שעות, שבהן אסור לאדם להחריש, ומוטלת עליו החובה להשמיע קול זעקה.
אחד מהם, בא לביטוי בולט במגילת אסתר (ד, יג-יד): "וַיֹּאמֶר מָרְדֳּכַי לְהָשִׁיב אֶל אֶסְתֵּר אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ לְהִמָּלֵט בֵּית הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת, רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר, וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ, וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת".
יש בפסוק זה דגש כפול. לא סתם "כי אם תחרישי", אלא "החרש תחרישי".
אם נקבל את הדעה שלפיה סגנון זה אינו נובע רק מ"לשון בני אדם" שבו דיברה תורה, ניתן לומר שהדגשה כפולה זו נועדה לבטא את עוצמת השתיקה.
בהתעלמות מהמציאות, יש לא רק עצימת עיניים ריאלית, פיזיולוגית, אלא התנתקות פסיכולוגית, חווייתית ורגשית מהסכנה המרחפת מעל. שתיקה רועמת מבטאת לא אחת אטימות, ניכור ואדישות, וסופה הרס וחורבן.
מרדכי היהודי מבקש ללמדנו לקח, לשעה ולדורות. בשעה שבה "העיר שושן נבוכה" אין להחריש, אסור לשמור על זכות השתיקה. כאשר "מקום אשר דבר המלך מגיע, אבל גדול ליהודים, וצום ובכי ומספד, שק ואפר יצע לרבים", אסור להישאר אדישים. יש לעשות מעשה, לצאת לרחובה של עיר, ולזעוק "זעקה גדולה ומרה".
חוכמת לב זו, של דיבור ושתיקה, תורה גדולה היא ולימוד היא צריכה. לצערנו, לא תמיד ניתנת לה שימת הלב הדרושה.
המתבונן בפניה של החברה המערבית בת ימינו, מבחין על נקלה בתופעת הלהג האינסופי המאפיין אותה. גם החברה הישראלית, שמושפעת במידה רבה מתרבות הצריכה והצריחה של העולם המערבי, אינה עוצרת בצהוב.
דברים שהשתיקה יפה להם מושמעים בקולי קולות ברחובה של עיר, ודברים שהצנעה יפה להם נפרשים כשמלה לעין כל בראש כל חוצות.
הדיבור הרך, העדין, המתון והמאופק, השקול והמדוד, ועמו הסובלנות והסבלנות הנדרשים, מפנים לא אחת את מקומם לטובת לשון גסה והמונית, נמוכה ורדודה, משתלחת ופוגענית, מלווה בהתלהמות והתנצחות לשמן.
זכות השמיעה ותרבות הדיבור מתחלפים בצעקות מחרישות אוזניים. משהו מתרבות זו מחלחל לעתים, בשינוי צורה, גם לעולם הקודש בן ימינו.
בעת צרה ליעקב, אך מן הראוי הוא, שנשוב ונלמד מחדש את חוכמת הלב הגדולה של הדיבור והשתיקה, לבל נחטא בלשוננו ונמצא חן ושכל טוב, בעיני א-לוהים ואדם.
המאמר מתפרסם בעלון השבת "שבתון"