המרד האחרון של יהודה בקיסרות הרומאית מהווה עד ימינו סוגיה טעונה, ובסיס להתגוששות רעיונית מוכרת. דומה שגיצי אש המלחמה לא עממו, ועדיין משמשים הם בלהט הוויכוח הכל כך קוטבי. אלה מיימינים ואלה משמאילים, אלה מחייבים ואלה שוללים, ואלה ואלה מגייסים תילי תילים של טיעונים מנוגדים. ספרים ומאמרים מתנגחים בעוצמה כמו חום הלב וקולות הקרב, שכאילו עדיין לא נדם. וויכוחים אין קץ אשר אינך בטוח אם דנים הם בסוגיה כאובה של ימים עברו, או שמא משמש העבר כאיל ברזל המבקש לנגח בחומות ההווה...
ההייתה זו גבורה עילאית או הנהגה יהירה וחסרת אחריות? הלזו תיקרא מלחמת קודש הכרחית או מסע אבדון ושפך דם אדיר וריקני? ההיה בר כוכבא דמות מופת וגואל שלוח ממרום, או שמא, כלשון הפסוק המובא בחז"ל, רועה אליל אווילי? החפצים אנו בקדושה מדינית בעלת מסגרות ארציות ממשיות, או שמא רק בקדושה רוחנית ומופשטת? הנביט אל המציאות במבט מפוכח ופרגמאטי, או שמא במבט תכול וחולמני נבקש את האופק?...
רציתי להעיר בעניין שתי הערות מפורסמות אך רבות משמעות. אנו זוכרים בגמ במס ע"ז (יח, א) את התיאור המרגש של ר חנינא בן תרדיון שבא לבקר את ר יוסי בן קיסמא שהיה על ערש דווי, ושאלו ר יוסי:
חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו והרגה את חסידיו, ועדיין היא קיימת. ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהילות ברבים וס"ת מונח לך בחיקך?! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו? תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר התורה באש!...
כמה ריאלי ופרגמאטי הוא ניתוחו הרוחני של ר יוסי בן קיסמא את המציאות, וכמה תבונה מעשית וקריאת הנולד, שהתממשה לצערנו, יש בדבריו. ומנגד כמה פשטנות וחידלון נאיבי יש לכאורה בתשובתו של ר חנינא בן תרדיון... אלא שעומק לפנים מעומק יש בדבריו של ר חנינא. גם כאשר ישנה גזירה שמימית, גם כאשר נמסרים מפתחות ההנהגה המעשית לידי שלטון הרשע, השאלה המבקשת את פתרונה אינה דווקא ניתוח מפוכח של המפה המדינית, אלא כיצד משנים את התוואי שלה, ולזה יש כלים אחרים לחלוטין כגון חזון תעוזה ומסירות נפש.
קשה לחוות דעה ממרחק, אך דומני שנכס צאן ברזל באתוס הלאומי שלנו הם מילותיו האחרונות של ר חנינא, מילים החזקות מפלדה ולוהטות מהאש אשר מתוכה אמרם ר חנינא בן תרדיון:
מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמר: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גווילים נשרפין ואותיות פורחות.
יכולים אתם גם יכולים לגופי לבשרי, כמו גם לגווילי ספר התורה אשר בחיקי, אך לא לרוחי, לנשמתי, ולחזון האומה אשר קום יקום. מקום רב וחשוב יש לפיכחון הריאלי, אך מקום גבוה יותר שמור לחזון, לגבורה ועוז הרוח, אשר מהם התפרנס עם ישראל, ואיתם שׂרה בגבורה זה אלפי שנים.
נוסיף ונאמר עוד. מכיר היה ר עקיבא את חיצי הביקורת החרדים לחזונו, המצביעים על ריחוקם של המצביאים מהלך הרוח היהודי השלם. לא דמות שברירית מופשטת ומנותקת היה ר עקיבא הרועה הנאמן, אשר הטיב להתבונן מאז ומתמיד בפרטי הפרטים של המציאות. אך יודע היה שרבש"ע מדבר אלינו דרך פני המציאות, והיא אינה נקרית בפנינו כדי שנתאנח בכורסתנו כדרכם של גברין יהודאין, או לחילופין ננתחה בחריפות תלמודית גרידא...
אם ראית את העגלה העמוסה של עם ישראל נקרית בפניך, אין זה אלא כדי שתטיל את כל כובד משקלך וכוחותיך לחלצה מן הביצה, ולקדמה בפועל בדברים של ממש. זוהי הרוח הגדולה של תנועתנו שנקראת על שמו של מי שלמדנו להיות מחוברים אל המציאות ואל העם, ולקדם ברוח ובמעש כל תקווה של גאולה.
לא שוטה ולא תמים היה עקיבא רבינו, ואף הוא שנה פרק ברמב"ם מימיו... "דרך כוכב מיעקב" אמנם רחוק הוא מהחזון המשיחי השלם, אך בידינו לקדמו ולהביאו לכך, אם נזכה להיות מהפועלים עם א-ל!
הרב נתנאל אריה, ר"מ בישיבת "הגולן", חיספין
המאמר מתפרסם בעלון שבתון