איתני,
אני עוצמת את העיניים, מבקשת לראות אותך. לראות קצת "תמונות איתן".
תמונה ראשונה. אתה במדים, החייל הכי חתיך בצה"ל. בייבי-פייס כאלה וחיוך קטן, עם גוף שפתאום שמתי לב שנהיה של גבר. כזה עדין ורגיש אבל הכי מורעל ורציני שיכול להיות. בקושי ראינו אותך אז, אבל התרגשנו מכל התקדמות, כל סיום קורס, כל תפקיד ועוד יותר - מכל מפגש. כמו בכניסה לשיזפון כשהיינו בדרך לאילת ואתה, בסבלנות ובחיוך לוקח את עז ואביגיל למעלה ופנימה לטנק, מראה להם הכל בהתלהבות מתוקה מדבש. איך שמחנו שהצלחנו להיפגש איתך אז!
תמונה שניה. יום שישי, החלות הטריות של חיהל'ה אמא שלך יוצאות מהתנור וכמובן שאיתן גם תבנית שלמה של לחמניות שמנמנות. אפשר לאכול ככה מהתנור. ארוחת צהריים של משפחת פיש ביום שישי. ואתה, בסבלנות, בנחת, בהשקעה הכי מדויקת, חותך עגבניות, מניח פרוסת גבינה צהובה, שוטף עלי חסה ומוסיף, כמובן מורח גבינה לבנה בנדיבות ומתבל בכל טוב שמצאת. ומסביבך - המולה, רעש, בישולים ושטיפת כלים ואתה בשלך, מרוכז בסנדוויץ', נוטל ידיים ומתיישב לתת כזה 'ביס' ענק. תמיד כשהיית בסביבה ביקשתי ממך לפנק אותי גם באחד כזה. מה אומר, מרגישה עכשיו בפה את הטעם המתוק של האהבה וההשקעה.
תמונה שלישית. תינוק יפה שכזה. שקט כזה. ילד שאפשר לאכול. כבר היה לי פז"מ אחיינים כשנולדת אבל כל אחיין שנולד הוליד בי עוד שמחה והתרגשות, עוד הזדמנויות לבקר ולנשנש, לעשות בייביסיטר ולקשקש. ואתה היית פשוט תינוק מושלם לכל דודה. ומושלם בכלל – לא בכית כמעט, לא עשית צרות. גם כשגדלת לא זוכרת אותך באף שלב בחיים שלך עושה בעיות, מתחצף או עושה "דווקא". (אולי חוץ מהתקופה הזו בתיכון שגידלת שיער והלכת עם כובע צמר כזה. תמונה נוראית שאפשר לשכוח).
תמונה רביעית. אתה יושב ליד שולחן פינת האוכל אצלכם בבית, מוקף ספרים עבי כרס - מתמטיקה 5 יח"ל או פיזיקה, מחשבון ומלא דפים לידך ואתה פותר ופותר ופותר. שעות. כאילו מישהו הדביק אותך לכיסא, כאילו שאין עוד דברים בעולם. כבר הייתי מורה אז והכרתי תלמידות בגילך, תלמידות שלי, ועד לרגע זה ברור לי שאתה לא הנורמה וזה היה יוצא הדופן, אבל חוויית ההתפעמות ממך לא עוזבת אותי עד רגע זה.
תמונה חמישית. מפגש משפחתי - מורחב או מצומצם. אתה ניגש בחיוך שמגיע לעיניים ומתעניין בשלומנו, אנחנו בשלומך. לא מחליפים הרבה מילים כי כזה אתה - שתקן בבסיס, אבל גם כי פשוט ככה, זו הייתה התקשורת בינינו מאז ומעולם, אבל כל שיחת מפגש כזו איתך היא כמו מים חיים לנפש עייפה. אי אפשר שלא לצאת מחויכים יותר, נינוחים יותר, אהובים יותר. איך התבאסנו שבסוף לא יצאת הביתה לשבת חול המועד פסח בשנה שעברה, כשהיינו אצלכם.
תמונה שישית. תמונה שביעית. תמונה שמינית, תשיעית. אתה עם האחיינים, אתה בפוזת שינה אופינית, שוקד על ציור או צובע מיניאטורה, מתפלל, משחק עם בני הדודים משחק קופסא רציני כזה, אתה מרכיב פאזל, מנגן, משחק כדורסל, רוכב על אופניים, כותב עוד פוסט שנון בפייסבוק. יש עוד אינסוף תמונות. כל תמונה היא סיפור. כל סיפור הוא תמונה.
אבל אי אפשר לפספס את החוט ששזור בכולן. כולן מתארות אותך - את כל מהותך - את השקדנות, המסירות וההתמדה, השאיפה לשלמות, הירידה לפרטים ולעומקם של דברים, הדאגה לכל מי שסובב אותך במאור פנים ושקט, אהבה עצומה למשפחה ולאחיינים, הדבקות במשימה, האמונה בצדקת הדרך. הדרך שהלכת בה והמלחמה אליה יצאת בלב שלם.
תמונה עשירית. בתמונה הזו אני לא רואה אותך. אני רואה אותי: יושבת בערב 'רגיל' של מלחמה על הספה בבית עם אריאל, עונה לטלפון ואחרי כמה שניות מרגישה שאין לי אוויר, שהכל קורס וכל החרדות הכי גדולות באו. מרגישה שלקחו לי חתיכה מהלב. הקב"ה לקח אותך. איתני, השארת אחריך כל כך הרבה מתנות קטנות וזיכרונות מרגשים. השארת לנו כל כך הרבה טוב ללמוד ממך. אנחנו משתדלים.