אושרי שלי
יותר מארבעה חודשים שאתה כבר לא כאן וכל תמונה מחזירה אותי להכרה הזו שהיא כל כך לא הגיונית כי בכל תמונה אתה פשוט נראה כל כך חי.
אני זוכרת את הרגע שבו בישרו לנו שנהרגת בהיתקלות עם מחבלים. זה היה בשבת קודש, בבר מצווה של חברים טובים. אספו אותנו והמודיע קרא מתוך פתק כשידיו רועדות את הנורא מכל. "צבא הגנה לישראל מודיע על נפילתו של אושרי משה בוצחק ברצועת עזה".
אני לא הקשבתי, כי ידעתי, ידעתי שהנורא מכל קרה. החלטנו לשמור על השבת ורק עם צאת השבת לבשר את הבשורה למשפחה המורחבת ולרביד ארוסתך.
חיבוק של אמא צילום: ללא
אלו היו השעות הרגועות ביותר. ישבנו יחד, בסלון מואר בלי אף אחד ואתה היית נוכח כל כך. גם עכשיו לא לגמרי הבנתי שאתה לא כאן ולפעמים אני חושבת שזו פשוט בדיחה ועוד שניה תיכנס בדלת ואני אגיד לך שזה לא היה מצחיק בכלל.
אני יודעת שאתה במקום טוב ומואר ויש פעמים שאני מרגישה אותך כל כך קרוב אלי. ברור לי שגם שם אתה בטח פעיל ומנווט כל אחד למקום שלו, בשקט ובענווה, כמו שרק אתה יודע. אתה כל כך חסר וכל כך נוכח באותו הזמן שזה פשוט לא הגיוני. החיוך שלך מהדהד למרחקים ואין אחד מכל מי שהכיר אותך שלא מתגעגע אל מאור הפנים הקורן שלך.
אושרי ז"ל וארוסתו צילום: ללא
השארת לנו כאן מורשת מכובדת ללכת על פיה. המורשת הזו נותנת לי ולכל המשפחה את הכוח לקום בבוקר ולהמשיך לפזר את ניצוצות חייך. לפני שנהרגת אמרתי שיש אנשים שיכולים להגיע לגיל מופלג אך תוכן חייהם כל כך רדוד ולא משמעותי. ויש שחיים זמן קצר כל כך אך כל דקה בחייהם משמעותית ומלאה עבורם ועבור אחרים. עשרים ושתיים וחצי שנים של משמעות עם חשיבה עמוקה היו לך. אני כאמא זכיתי ללדת אותך, לגדל אותך ולחוות את משמעות חייך. אוהבת אותך ומבטיחה לצקת משמעות לחיי.