על מה אנו מתאבלים?

הרמה להנחתה

בעודי שוקל כיצד להציג את הבעיה שרציתי לדון בה במסגרת מאמר זה, שמחתי לראות שמאמרו של אלון קטוביץ', כל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בשמחתה, זימן תגובות המביעות את המצוקה בצורה האמיתית ביותר, שאין לי אלא לצטטן כדי לפתוח מאמר זה בצורה הטובה ביותר:

"זה לא מובן לי וקשה לביצוע ...הרי אני לא באמת מצטערת שאין לנו בית מקדש ואני גם לא כ"כ רוצה (לא כ"כ נעים לומר, אבל...) שיהיה היום בית מקדש. מכיוון שאיני יודעת מה זה בכלל, כלומר, אני לא יודעת "מה אני מפסידה" כי בחיים שלי לא חוויתי את ההרגשה הזאת. אין לי מושג בכלל מה זה בית מקדש ואני בטוחה שלאף אחד אין... אבל אני כן מצטערת על זה שהוא נחרב... ועל זה אני מתאבלת וצמה בי"ז בתמוז ובתשעה באב...".

(מתוך תגובתה של "אחת שקשה לה")

אכן, האבלות הזו... אף פעם לא יודעים איך "לאכול" אותה. חכמינו קבעו מנהגי אבלות כדי ש"אחרי המעשים יימשכו הלבבות", אבל כשהלב לא יודע לאן צריך "למשוך", גם ניהוגי האבלות החמורים ביותר לא יועילו.

המגיבה עצמה מצאה שעצם החורבן הוא מצער, ועל כך היא בוחרת להתאבל. ברצוני להציע גישה שונה, לאור דברי חז"ל.

מהי אבלות?

מתוך אוצר המדרשים הגדול על חורבן בית המקדש, צדו את עיני שני המדרשים הבאים:

"ואמר רבי אלעזר: מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים, שנאמר (יחזקאל ד,ג): 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר"

(ברכות לב:).

"א"ר שמואל בר נחמן עד שלא חרב בית המקדש היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהילים י"א, ד'): 'ה' בהיכל קדשו', ומשחרב ביהמ"ק נסתלקה השכינה לשמים שנאמר (תהילים ק"ג, יט'): 'ה' בשמים הכין כסאו..."

( מדרש שמות רבה).

מהי אבלות? באופן פשוט, אבלות היא צער עמוק על אובדן. על מה שהיה - ואיננו עוד. במובן זה אחת היא התחושה אם מדובר באובדן של אדם יקר, באובדן של מערכת יחסים, או באובדן של תום הילדות. היגון עשוי כמובן להיות בעוצמות שונות בכל מקרה, אך אופי החוויה הוא דומה: מעבר חד ממצב מרומם ושלם, אל מצב שפוף, מיואש, אל מציאות שבורה.

לכן, כשאנחנו מדברים על אבלות לאומית בימים אלו, אנו צריכים לשאול את עצמנו: מהי המציאות שקדמה לאבלות? מהו אותו מצב מרומם ושלם שבו היינו? למה אנחנו מתגעגעים? התשובות לכך הן רבות; בחרתי את שני המדרשים דלעיל, משום שהם מבטאים תשובה שאני מתחבר אליה יותר.

מה חסר לנו?

אכן, כפי שכתבה המגיבה, רבים מאיתנו מרגישים שהם פשוט "לא יודעים מה הם מפסידים", כי אף אחד מאיתנו לא ראה או חווה מציאות שבה בית המקדש שוכן בלב האומה. אלא שאינני בטוח שכדי לחוות לפחות משהו ממציאות המקדש, חייבים לחיות בזמן שבית המקדש עומד על תלו. נכון, אף אחד מאיתנו לא זכה לראות כבשים נשחטים או להריח קטורת מיתמרת, אבל - האם זהו העיקר? האם לזאת אנו מתגעגעים?

"א"ר יהושע בשם ר' לוי כך כנסת ישראל מקטרגת לבת בבל ואומרת לה אילולי [=אילו] 'ממרום שלח אש' ועשה עמי רעה, לית את יכלה לי [=לא היית יכולה לגבור עלי], אלולי 'ממרום שלח אש בעצמותי', מי את יכלה לי [כלום היית יכולה לגבור עלי?!], קימחא טחנא טחנת, אריא קטילא קטלת, ביתא יקדתא אקידת... [=קמח טחון טחנת, אריה הרוג הרגת, בית שרוף שרפת"

(מדרש איכה רבה).

לכאורה המדרש נושא מסר פשוט: "אם ה' לא ישמור עיר שוא שקד שומר", כלומר, משנגזרת גזירה מלפני הקב"ה, אין שום מאמץ אנושי שיכול לשנותה בכוח. אלא שהתבוננות בסופו של המדרש חושפים רעיון מהפכני ונוקב: "בית שרוף שרפת" - כלומר, לעצם החורבן אין כל משמעות אמיתית! כשעם ישראל חוטא, כאשר הוא מתרחק כל כך מהקב"ה, ברגע שהקב"ה מסלק שכינתו מעם ישראל - לבית כשלעצמו אין כל משמעות! בית המקדש הוא רק סממן, ביטוי למצב שבו שכינה שוכנת בישראל - וממילא גם במקדש. כאשר השכינה נסתלקה מהעם ומהמקדש - בית המקדש עצמו אינו שונה מכל בית אחר בירושלים העשוי מאבנים, מלט, וx ק"ג של מתכות!

אם כן, מה שחסר לנו אינו המבנה של בית המקדש, העצים, האבנים והמתכות שניצבו על הר המוריה, אלא השראת השכינה בתוכנו, שהביטוי שלה הוא בבית המקדש.

אז מה הועלנו?

"נו, ממש יופי. החלפת מושג לא ברור במושג לא ברור עוד יותר. מילא, בית המקדש, לא חווינו מעולם, אבל אפשר לדמיין אותו ולנסות איכשהו להרגיש את חסרונו, אבל "שכינה"?? מה זה?? זה מושג יותר ברור???"

אמנם, לא זכינו בדורנו ל"ושכנתי בתוכם", ועד שלא נחווה זאת לא נדע לעולם מה אנחנו באמת מפסידים. אבל, צל צלו של מושג - אני חושב שכן יש לנו. השראת שכינה, במשמעות הפשוטה ביותר שלה, היא מצב שבו הקב"ה מתהלך בתוכנו, שבו אנו קרובים אליו.

אז גם אם איננו יודעים מהי החוויה של השראת שכינה מלאה, טעם קלוש שלה אנו בוודאי יודעים. כל אחד מאיתנו התנסה, לפחות פעם בחייו, בחוויה של קרבת א-להים. זו יכולה להיות בתפילת נעילה ביום כיפור, בתפילה נואשת על אדם חולה, בעת שניצלנו בנס מסכנה, או בכל הזדמנות אחרת שבה הרגשנו שאנחנו מצליחים לנהל איתו דו-שיח, שאנחנו מצליחים לחוות התעלות רוחנית.

לכן נראה לי שמהמדרשים שהבאנו בתחילת דברינו אפשר לחלץ תשובה לבעיה המטרידה אותנו בימים אלו. אם חווית אי פעם התעלות רוחנית, אזי גם חווית נפילה רוחנית. המעבר בין "ה' הוא הא-להים!" של תפילת נעילה ל"והוא רחום" הבנאלי כל כך של ערבית של מוצאי יום הכיפורים; המעבר מהשירים המזככים של סעודה שלישית בשבת אל תוך ימי החול האפרוריים במוצ"ש; המעבר מהתפילה הדרוכה להצלת אדם יקר אל בכי התמרורים הבוקע מלבנו, משלא נענינו; - כל אלו הם, לדעתי, רגעים שבהם אנו טועמים 'הסתלקות שכינה' בזעיר אנפין.

"כי רחק ממני... משיב נפשי"

זהו האובדן שאפשר לנסות להתחבר אליו, אובדן של קרבת א-להים. אובדן של דרגה רוחנית שבה "טרם יקראו ואני אענה" לטובת מצב שבו "גם כי תרבו תפילה אינני שומע"; אובדן של מצב שבו ניתן לשאול באורים ותומים לטובת מציאות שבה "נגששה כעורים קיר" בכל דילמה לאומית; אובדן האמירה של הקב"ה: "אהבתי אתכם" לטובת האמירה: "אעלים עיני מכם"; אובדן "ה' בהיכל קדשו" לטובת "ה' בשמים הכין כסאו"; אובדן ערוץ קשר ישיר לקב"ה לטובת "מחיצת ברזל"(!) המפסיקה בינינו לבין אבינו שבשמים.

אם נצליח לחוש צער אמיתי על ריחוקנו מה', נוכל לקום לאחר הצום במוטיבציה אדירה להרוות את הצמא לא-ל חי, ולפעול ללא לאות לתקן את דרכינו ואת חברתנו, על מנת שתשוב השכינה לשרות בתוכנו, ונוכל להתענג על קרבת א-להים:

"הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ:

פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע

הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה

וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים

וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ

וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת

כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתו

וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם...

אז תתענג על ה' "

(ישעיה נ"ח)