לפני מספר ימים הונחה על שולחן מלכים - מאן מלכי רבנן - שאלה הלכתית חמורה הנוגעת לעניין אכיפת גט. בית המשפט לענייני משפחה בירושלים נתן פסק דין (תמ"ש 19270/03) היוצר "מצב חדש", ואך פלא הוא שאמות הספים במחוזותינו לא נעו ורעמי התגובות על "רעידת אדמה" זו טרם נשמעו. תהא אשר תהא דעתנו האישית על הפסיקה ונסיבותיה, ראוי להביא כאן דיווח לקוראים. מדובר בחידוש בפסיקה הישראלית בנושא משמעותה הנזיקית של סרבנות גט, ובנושא הסמכות לדון במשמעות זו. בית המשפט פסק פיצויי נזיקין לאשה שבעלה חויב בבית הדין הרבני לתת לה גט, וסירב לעשות כן. אמנם, היו בשנים האחרונות מספר מקרים בהם פסק בית המשפט באופן עקרוני כי למסורבת-הגט עומדת זכות תביעה נזיקית (ובנושא זה עומד להתפרסם ב"עיוני משפט" הקרוב מאמר מפרי עטם של ד"ר יחיאל קפלן וד"ר רונן פרי מאוניברסיטת חיפה), אך מעולם לא נפסקו פיצויים בפועל.
אכן, מדובר בפסיקה תקדימית. על אף שורה ארוכה של פסקי-דין של בית המשפט העליון שכירסמה בהתמדה בסמכויות בתי הדין הרבניים במישור הרכוש והמזונות, משמורת הילדים וכו - מעולם לא התערבו בתי המשפט בנושא אכיפת גט. ולא בכדי. הטעם לזהירותם של בתי המשפט בנושא הוא החשש מ"גט מעושה". חשש זה הוא העומד, אל נכון, ביסוד החקיקה המקנה לבתי הדין הרבניים את הסמכות הייחודית בנושא נישואין וגירושין. בתי המשפט יודעים היטב שבנושא זה רק בתי הדין הרבניים יוכלו להושיע, ואין טעם בגט שיסודר לפי צו של בית משפט חילוני.
*
הרקע: חיוב גט שאין אוכפים אותו
כדאי להקדים ולהסביר את הרקע לפסיקה החדשה. בהלכה היהודית יש סדרה ארוכה של מקרים, שבגינם חייב הבעל לגרש את האשה, אך אין כופים אותו לעשות כך. זה הדין בשורה ארוכה של מקרים המנויים במשנה, בפרק השביעי של מסכת כתובות, מקרים שבהם מתעלל הבעל באשה: "המדיר את אשתו מליהנות לו... המדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות... המדיר את אשתו שלא תתקשט באחד מכל המינין... המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה... המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל, או לבית המשתה - יוציא ויתן כתובה, מפני שנועל בפניה". התוספתא מוסיפה על כך מקרים נוספים - כגון: "המדיר את אשתו מתשמיש המטה... יוציא ויתן כתובה", ובגמרא מצינו עוד: "שארה - זו קרוב בשר, שלא ינהג בה מנהג פרסיים, שמשמשין מטותיהן בלבושיהן... דאמר רב הונא: האומר: אי אפשי, אלא אני בבגדי והיא בבגדה - יוציא ונותן כתובה". הפוסקים משייכים לרשימה זו כמה מקרים חשובים נוספים, בתוכם, למשל, המקרה של בעל שאינו מסוגל לחיות עם אשתו חיי אישות, וחשוב ביותר - בעל אלים המכה את אשתו.
ככלל, בשורה זו של מקרים, בתי הדין הרבניים מחייבים את הבעל לגרש את אשתו, אך אינם משליכים אותו למאסר. כלשון בעלי התוספות, "היכא דאמור רבנן יוציא - אומרים לו: כבר חייבוך חכמים להוציא, ואם לא תוציא - מותר לקרותך עבריינא; אבל לכפותו - לא".
בפסק הדין דובר על אשה שהגישה נגד בעלה תביעת גירושין בבית הדין הרבני. לבקשת הבעל התדיינו בני הזוג בפני גופים ואישים רבניים חשובים (בד"צ העדה החרדית, האדמו"ר מאמשינוב ועוד), ולצורך זה השתהה בית הדין הרבני במתן פסק דין. במשך שנים התל הבעל באשה. בכל פעם ביקש הבעל להתדיין בפני רב אחר, ובכל פעם נתן התחייבות לשמוע בקולו; בכל פעם פסק הרב כי על הבעל לגרש את אשתו, ובכל פעם סירב הבעל לקיים את התחייבותו ואת מצות הרבנים, וביקש להתדיין בפני רב אחר. משכלו כל הקיצין חזרה האשה לבית הדין הרבני וסירבה לבקשת בעלה להמשיך במסע בין הרבנים. עשר שנים לאחר הגשת התביעה פסק בית הדין הרבני הגדול כי הבעל חייב לגרש את אשתו. עם זאת, בית הדין הרבני לא אכף את פסק דינו. הבעל סירב לבצע את פסק הדין הרבני, וכך חלפו שנתיים נוספות.
בשלב זה פנתה האשה, באמצעות עורכות דינה מ"יד לאשה", סוזן ווייס ובת שבע שרמן, לבית המשפט האזרחי ותבעה פיצויי נזיקין. לראשונה בתולדות מדינת ישראל פסק בית משפט פיצויי נזיקין בגין סרבנות גט. בית המשפט חייב את הבעל לשלם 425,000 ₪ פיצויים, בגין סרבנותו ליתן גט, במשך השנתיים שחלפו מיום מתן פסק הדין הרבני בנושא ועד מועד הגשת התביעה בבית המשפט.
שאלת הסמכות
פסק הדין מעורר סדרה של שאלות קשות, שבית המשפט נוגע בהן. ראשית מתעוררת שאלת הסמכות החוקית. החוק מקנה לבתי הדין הרבניים סמכות ייחודית בענייני נישואין וגירושין, ולפיכך אין בית המשפט יכול ליטול לעצמו במוצהר את הסמכות להתערב באכיפת גט. משום כך מסביר בית המשפט, כי אין מדובר בהתערבות בדיני אכיפת גט, ואין הוא קובע דבר במישור עצם המחוייבות לתת גט, שהרי זו כבר נקבעה על ידי בית הדין הרבני. בית המשפט מוסיף ומסביר כי מטרת הפסיקה אינה לזרז את מתן הגט אלא להעניק סעד בתביעת נזיקין העוסקת בנזק שכבר נגרם בעבר, לפני הגשת התביעה בבית המשפט, ואינה קשורה כלל לשאלה האם הבעל עומד לתת גט בעתיד. השופט קובע כי לא היה משנה מאומה בפסיקתו גם לו היה הבעל נותן גט תוך כדי ההליכים בבית המשפט.
ברובד הגלוי של דבריו, מציג בית המשפט את פסק דינו כאילו מדובר בפסיקה תמימה בענייני נזיקין, פסיקה שאינה מתערבת כלל בענייני אכיפת גט. ואולם עיון בפסק הדין ודקדוק ברמזים שבו מגלה כי הכוונה הסמויה של השופט היא שונה. בית המשפט מביע, ברמזים ברורים, אי-נחת חריפה מקצב ומתוכן עבודתם של בתי הדין הרבניים: "אין לומר כי הבעל ביצע עוולת רשלנות קודם למתן פסק הדין של בית הדין הרבני, ואולי את הרשלנות, קודם למועד זה, יש לתלות בגורם אחר". במקום אחר בפסק הדין מפרט השופט את הביקורת שלו, תוך שהוא מסביר מדוע אין פסיקתו מהווה חדירה בלתי ראויה לתחום סמכותם של בתי הדין: "להשקפתי, פסיקת פיצויים נזיקיים בסכסוך פרטי, אינה מהווה חדירה בלתי ראויה לתחום מומחיותם של בתי הדין הרבניים. בתי הדין הרבניים עוסקים, בקצב זה או אחר, במציאת פתרונות הלכתיים לתופעת סרבנות הגט, ובפיתוח כלים הלכתיים להפעלת לחץ על סרבני הגט... בתביעה זו, אין בית המשפט חודר לתחום זה... מטרת הסעד המבוקש, היא לשפות את האשה על נזקים ניכרים שנגרמו לה, כתוצאה משנים ארוכות של עגינות, בדידות ומצוקה נפשית שכפה עליה בעלה". העקיצה לגבי קצב עבודתם של בתי הדין אינה אלא סממן פיקנטי של הביקורת שמותח השופט על בתי הדין. עיקר הביקורת הוא בתיאור מהות תפקידם של בתי הדין הרבניים. בתי הדין תופסים את תפקידם כביצוע ההלכה והכרעה בסכסוכים בין בני זוג על פיה. לעומת זאת, בחזונו של השופט, תפקידם של בתי הדין הוא לעסוק "במציאת פתרונות הלכתיים לתופעת סרבנות הגט, ובפיתוח כלים הלכתיים להפעלת לחץ על סרבני הגט". העובדה, שבתי הדין אינם מגשימים את חזונו, ועל כל פנים בקצב שהוא מצפה, נראית בעיני השופט ככשלון וכמחדל שלהם. ניתן אפוא לומר, כי על אף שהשופט טוען שאין הוא חודר כלל לתחום סמכותם של בתי הדין, לאמיתו של דבר, הסב-טקסט חושף כי השופט מבקש לפעול במקום בתי הדין. לאחר שנכזבה תוחלתו של השופט כי בתי הדין הרבניים יעשו את מה שהוא מצפה מהם, החליט השופט "לתפוס פיקוד" וליטול לעצמו, לפחות במידה מה, את תפקידם וסמכותם.
העילה לחיוב בנזיקין
מטבע הדברים, השופט לא מצא בקלות עוגן בחוק לתלות עליו את חיוב הנזיקין. המחוקק הישראלי מעולם לא התכוון למצוא את בתי המשפט עוסקים בתביעת נזיקין כגון זו, ולפיכך לא מנה את סרבנות הגט כעוולה בפקודת הנזיקין. בסופו של דיון שבו בדק השופט את האפשרויות השונות - לתוך איזו מן העוולות שבפקודת הנזיקין ניתן לקרוא את סרבנות הגט - קבע כי התנהגותו של הבעל נכנסת בגדר עוולת הרשלנות. השופט מסביר כי התנהגותו של הבעל, שסירב לבצע את פסק הדין הרבני, היא בבחינת "רשלנות", שהרי היא חריגה מסטנדרט התנהגות סביר. בעיני ההדיוט, מדובר בהתחכמות של בית המשפט, בפרשנות היוצקת תוכן מלאכותי לעוולת הרשלנות. בלשון העברית המדוברת ברחוב, המונח "רשלנות" זהה להתרשלות והזנחה, משהו מעין "פשיעה" שבגמרא. ואולם המשפטנים יאמרו, שבנושא זה הצדק עם הפרשנות של בית המשפט. כבר לפני כשלושה עשורים חיווה הפרופסור (כתארו אז) אהרן ברק, בהקשרים אחרים לגמרי, את דעתו, כי אין מניעה לדבר על "רשלנות זדונית". אכן, כידוע, מקורה של עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין הישראלית הוא פסק הדין האנגלי המפורסם בעניין Donoghue v Stevenson, הקובע כי אדם חייב להיזהר שלא לפגוע בזולת; הלורד אטקין מבסס את הקביעה המרכזית בפסק הדין על הכלל You are to love your neighbour, היינו, החובה האמורה בתורה: "ואהבת לרעך כמוך". חובה זו אכן חלה גם במקרה של "רשלנות זדונית", ובכלל זה גם סרבנות גט.
הגבולות שתחם בית המשפט לפסיקתו
ניתן להבחין בין תקופות שונות של סרוב לתת גט: התקופה שמיום הגשת התביעה בבית הדין הרבני ועד מתן פסק הדין בבית הדין; התקופה שמיום מתן פסק הדין בבית הדין הרבני ועד הגשת התביעה בבית המשפט; התקופה שמיום הגשת התביעה בבית המשפט ועד מסירת הגט בפועל.
האשה ביקשה פיצויים לגבי התקופה המתחילה שנתיים לאחר הפרוד (לטענתה, לאחר שנתיים של פרוד צריך היה הבעל להבין לבד כי עליו לתת גט, אף שבית הדין הרבני טרם נתן פסק דין), וביקשה כי הפיצוי יינתן לה על בסיס יומי עד למסירת הגט בפועל.
כאמור, בית המשפט פסק פיצויים רק לגבי התקופה שמיום מתן פסק הדין בבית הדין הרבני ועד להגשת התביעה בבית המשפט. לגבי התקופה שקדמה למתן פסק הדין הרבני, בית המשפט נותן שני הסברים להימנעותו לפסוק פיצויים. ההסבר האחד הוא, שבתקופה זו לא נוצרה עדיין עוולה, שהרי חוסר הסבירות שבהתנהגותו של הבעל (חוסר סבירות, המבסס את עילת הרשלנות), הוא הסירוב לציית לפסק הדין; ולפיכך, בטרם ניתן פסק הדין אין לקבוע שהבעל התרשל. הנימוק השני הוא חוסר סמכות: בדיון בעניין הסמכות מסביר השופט כי סמכותו נשענת על העובדה שאין הוא נדרש להכריע האם הבעל הפר התחייבות ליתן גט, שהרי בית הדין הרבני כבר הכריע בסוגיא. לפיכך, בלא פסיקה של בית הדין, לא קמה סמכותו של בית המשפט לעסוק בנושא. לגבי התקופה שלאחר הגשת התביעה, השופט נותן הנמקה פורמלית להימנעותו מלפסוק פיצויים עתידיים על בסיס יומי עד למסירת הגט בפועל: מדובר ב"שינוי חזית" (התובעת העלתה את טענותיה בנושא הזה רק בסיכומיה, ולנתבע לא ניתנה הזדמנות ראויה להתגונן). אולם גם כאן ניתן להבין, כי ברקע עמד נימוק מהותי יותר: החשש של השופט ממעורבות מוצהרת ונטולת סמכות באכיפת גט, וכן חשש מ"גט מעושה". אפשר, כי ההנמקה הפורמלית-המקומית - "שינוי חזית" - נועדה להותיר "פתח מילוט" ולאפשר לבית המשפט, במקרים עתידיים אחרים, לפסוק פסיקה רדיקלית אף יותר, היינו, לחייב פיצויי נזיקין על בסיס יומי, עד ליום מסירת הגט. מכל מקום, בפועל, במקרה זה נפסקו פיצויים רק מיום פסק הדין הרבני ועד מועד הגשת התביעה בבית המשפט. אין ספק, שניתן להבין היטב את רצונו החיוני והמוצדק של בית המשפט לצמצם את מעורבותו בנושא אכיפת הגט. כפי שנראה להלן, לזהירות זו עשויה להיות חשיבות קריטית בנושא של "גט מעושה".
גם כך, מדובר בעניין רגיש, שקשה לחזות מראש את תוצאותיו. מצד אחד, אין ספק שכוונת בית המשפט טובה: הוא מנסה ליצור כלי עזר חדש ויעיל בידי נשים המבקשות דין-צדק ומניעת עיגון. אפשר, שהשופט אף מצפה, כי בתי הדין הרבניים יקבלו בברכה את פסק הדין ויראו בעין יפה את הגשת הסיוע מצדו לביצוע פסק דינם. סוף סוף, מוסכם על הכל שהבעל אכן אשם בעוול נורא כלפי האשה, והאשה זכאית לפיצוי נאות על סבלה הממושך. הכל שותפים לתחושת התיסכול הנובעת מחוסר האונים של האשה בבית הדין, ואף בית הדין עצמו, כמסתבר, שותף לתחושה זו. אולם מצד שני, קיים חשש שהפסיקה תעורר תגובת בומרנג: יתכן, כי פוסקי הדור יקבעו, שפסק הדין יוצר חשש לגט מעושה, ובעקבות זאת יראו בתי הדין הרבניים צורך להימנע בעתיד מפסיקת חיוב לגט. קשה לדעת היאך בדיוק תסתיים מערכה זו.
בעיית ה"גט המעושה"
הבעיה ההלכתית החמורה ביותר המתעוררת כאן היא שאלת "הגט המעושה". אכיפת גט שלא כדין עשויה לפסול את הגט. בית המשפט אינו מתמודד עם בעיה זו באופן גלוי; הוא מסביר כי נושא זה אינו בסמכותו: "לא לי לקבוע, האם במידה והתביעה המונחת בפני תתקבל, ובעקבות כך יתרצה הבעל וימסור לאישה הגט המיוחל, יהיה זה גט מעושה או לא". בתי הדין הרבניים הם המוסמכים לעסוק בכך, וגדולי הדור הם שיצטרכו ליתן דעתם על השאלה ההלכתית הרגישה ולהכריע בה. כאן, כמובן, טמון הקושי המרכזי המתעורר בפסק הדין: בית המשפט מכריע בדיני הנזיקין, מבלי לשאת באחריות ובסמכות ומבלי להתמודד עם ההשלכות האפשריות של פסק דינו במישור כשרות הגט.
ניתן, לכאורה, לטעון שמדובר ב"גט מעושה", שהרי בית הדין הרבני לא קבע שיש לאכוף על הבעל גירושין, אלא רק לחייבו, ואילו הפסיקה של בית המשפט קובעת שיש לכפותו בפועל לשלם סכום כסף גדול בהקשר לגירושין - המוגדר אמנם כפיצויי נזיקין. אמנם, מעשים שבכל יום הם שבתי המשפט מחייבים בעל במזונות גבוהים יותר מן המקובל בבית הדין הרבני, ובעקבות זאת מסכים הבעל לתת לאשתו גט; ובסוגיא זו פסק הראשון לציון, הרב שלמה עמאר (שמע שלמה חלק א אה"ע סימן י"א), בעקבות הרבה פוסקים, כי הגט כשר. ואולם במקרה דנן מדובר בחיוב נזיקין בסכום גדול מאד, ואין מקום להשוואה למזונות גבוהים.
האמת היא, ששאלות קרובות, במידה מסוימת, לנושא דנן, נידונו כבר על ידי כמה מחשובי הפוסקים, בארצות שונות שבהן ניתנה בעבר פסיקה לפסק הדין הישראלי החדש; אני מודה לרב פרופ דב פרימר שסייע בידי הרבה בסוגיא זו.
הרב יצחק יעקב וייס, בשו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן קל"ו, והרב שמואל הלוי וואזנר בשו"ת שבט הלוי חלק ה סימן ר"י, דנו בשאלה שהתעוררה בצרפת. לפי המסופר בשאלה, חייב בית משפט בצרפת, לפני כעשרים וחמש שנים, סרבן גט לשלם לאשתו פיצויי נזיקין בסך 10,000 פרנקים צרפתיים אם לא יגרש אותה; השואל מציין גם כי "אין ביכולת הבעל לשלם" את הסכום, ועוד הוסיף "שבמדינת צרפת קיים הפרדה בין דת למדינה אסור לבית משפט לצוות על גט, ואינם דנים רק על נזק הנגרם לאשה מחמת בעל כמו על נזק בין אדם לחבירו". מסקנת שני המשיבים היא שנוצר כאן חשש לגט מעושה, "ואין עצה", כלשונו של הרב וואזנר, "אלא שימחלו לו הקנס, ושהיא תכתוב כן לערכאות, וכשהוא חפשי מזה - לפעול אצלו על הגט ברצון".
הגדרת התשלום כפיצויי נזיקין אינה מסירה את החשש לגט מעושה, משום שלאמיתו של דבר הכוונה האמיתית היא לכפות גט, וההגדרה כ"נזיקין" היא מלאכותית. בלשונו של הרב וואזנר:
דאף דלפי החוק הצרפתי, היות שיש הפרדת דת מהמדינה, אין להם רשות לכפות על עצם הגירושין, מכל מקום פשיטא שקנס שלהם בא על שמעכב האשה שנמנע הימנה הנישואין על ידי דין תורתנו הקדושה במה שהבעל מעכב ממנה הגט, ואין לך מזכיר הגירושין גדול מזה.
ברם, יש כמה הבדלים חשובים בין המקרה הצרפתי, שבו דנו שני המשיבים, לבין המקרה דנן. ראשית, במקרה דנן נקבע, לפי ההלכה, חיוב גט בבית הדין הרבני (אם כי לא כפיה); ואילו במקרה הצרפתי לא היה גם חיוב. שנית, במקרה הצרפתי הבעל היה עני ולא היה ביכולתו לשלם את סכום הפיצויים שנפסק, מה שמחזק את החשש לגט מעושה. שלישית - וחשוב מכל - במקרה הצרפתי, בית המשפט יצר תלות בין סרבנות הגט לבין תשלום הקנס, "שאם לא יגרש תוכל לתבעו העשרת אלפים". משום כך קבעו שני הפוסקים שנוצר חשש לגט מעושה. בלשונו של הרב וייס, "פשיטא דהוי גט מעושה דהוי כמו דנקטיה בקובסיה דלשבקיה לגלימיה" (כלומר, הדבר דומה לאדם האוחז בכיסו של חברו ומתנה את שחרור הכיס בכך שחברו יפשוט את גלימתו ויתן לו אותה, שאז ברור שנתינת הגלימה לא באה מרצון חפשי). לעומת זאת, במקרה הישראלי, בית המשפט קבע (בדיוק לפני האיזכור הקצר של נושא הגט המעושה) כי
הסעד לו אני נדרש, אינו צופה פני עתיד. זהו סעד שעניינו בעבר - בנזקים שנגרמו לאשה בתקופה שחיכתה למתן הגט, עד יום הגשת התביעה. הסעד במקרה וינתן, לא יותנה, ייבחן או יופחת אם יינתן הגט לאחר מכן, ואף לו ניתן היה גט במהלך הדיונים בתביעה זו - לא היה בכך כדי להשפיע על פסיקתי בהליך שבפני.
אכן, חיוב הבעל בסכום מסוים, כפיצויים או כעונש על הסרבנות, באופן מוחלט, תוך מניעת תלות בין החיוב בסכום לבין הסכמה עתידית של הבעל לגירושין, עשויה לכאורה לפתור את בעיית הגט המעושה. חיוב מוחלט שכזה, ואפילו עונש מאסר קצוב, שאינו תלוי בהסכמה עתידית לגירושין, ניתן, לדברי כמה מגדולי הדור, להטיל גם במקרים שבהם יש חיוב גט (אפילו שאין כפיה); דברים מפורשים כתב בנושא מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל, שחיווה דעתו (בספרו "עמוד הימיני", סוף סימן י"ט) לגבי הצעת חוק שנועדה לאפשר להטיל על סרבן גט עונש של עד חמש שנות מאסר:
לא מצינו חילוק בין הני שכופים בשוטים להני שכופין במילי... רק לענין המכת מרדות שבא בתור אמצעי כפיה להבא, שאין להם שיעור... עד שיעשה מה שאומרים לו; שבזה קבעו חכמים גבולות וסייגים שלא בכולם כופים בשוטים בלי שיעור. אבל, במה שנוגע לענין המכת מרדות מצד העונש שמטילים עליו על שעבר, מפני שלא קיים דבריהם - בזה אין מקום לחלק ביניהם. כיון שעבר על דבריהם והחציף עליהם, והרי הוא עברין, ודינו במכת מרדות או בכל מה שיבא במקום זה, שהרי החציף פניו והעיז שלא לשמוע דברי חכמים... והמצוה לשמוע דברי חכמים היתה קיימת אצלו במלואה, והוא לא קיים אותה, ויש לו על כן דין עברין וחייב מכל מקום.
ולפי זה נראה שמה שהזהירו בתוספות, שאין לכפות בשוטים אלא לזה שחייבוהו חכמים בפירוש - הוא רק על מכות בשוטים בדרך שאין להם שיעור עד שיתרצה לגרש. אבל לא דיברו כלל על מכת מרדות בתור עונש, לאחר שעבר על דבריהם, ובשיעור שיש לו קיצבה, שיש בידו לקבל המכות ולא לגרש ומכל מקום נפטר ושוב לא נכוף אותו.
לפי דבריו של הרב ישראלי, הדרך הנכונה היא שבית הדין הרבני יטיל על בעל, המפר חיוב גט המוטל עליו, עונש בגין בזיון בית הדין, ומתוך כך, בעלים חייבי גט רבים יתרצו לתת גט מראש, מחשש שמא יוטל עליהם העונש האמור; כפי שהרב ישראלי מוסיף להסביר בהמשך דבריו, אין כאן חשש ל"גט מעושה":
מה שמטילים עליו העונש משום שלא נשמע לדברי חכמים - בדין מטילים עליו, וממילא, מה שהוא בוחר לגרש בכדי להימלט מהעונש שיחול עליו אם לא ישמע דבריהם, אין זה עישוי שלא כדין, והרי זה כמי שיש עליו דין כפיה בשוטים והוא מפחד מזה מקדים ומגרש שהוא גט מעליא...
ומעתה נראה לעניות דעתי, שחוק זה העומד להתקבל, שיהיה בגדר עונש ולא אמצעי כפיה, וניתן על בזיון בית דין ובשיעור קצוב, חוק זה ראוי והגון הוא להעניש הבעל שנתחייב לגרש על פי בית הדין והוא החציף פניו ולא קיים מצוותם... ואם יתרצה מחמת זה - הוי ריצויו ריצוי, וברצון, ואין כאן שום חשש של גט מעושה כלל וכלל.
כך עולה גם מתוך דבריו של הרב עובדיה הדאיה בשו"ת ישכיל עבדי חלק ו סימן צ"ו, יעויין שם. בשעתו, שאלתי את פי מו"ר הרב ישראלי בעניין הדברים שכתב, האם התקבלו על דעת פוסקי הדור; הרב שמח על עצם ההתעניינות שלי בדבריו אלה, ואמר שחבל שהצעתו לא זכתה לדיון ראוי, ולא זכתה לא להתנגדות ולא לתמיכה; וייאמר עוד, כי הצעת החוק לא נתקבלה בזמנו בכנסת, ורק אחרי מותו של הרב ישראלי התקבל גלגול מאוחר שלה בכנסת (לפיכך כיום מוסמכים בתי הדין הרבניים לשלוח סרבן גט למאסר בן חמש שנים, ואף לחזור ולשלוח אותו, במידת הצורך לתקופת מאסר דומה נוספת. גם כאן, אגב, הביע המחוקק דעתו, שהפורום הטבעי לטיפול באכיפת הגירושין הוא בית הדין הרבני, ולא בתי המשפט). מכל מקום, מדבריו של הגר"ש ישראלי ניתן לכאורה להסיק, שאף במצב דנן לא נוצרת בעיית "גט מעושה". קל וחומר הוא: אם עונש מאסר קצוב הוא מוצדק ואינו יוצר בעיה, הטלת סכום קצוב של כסף ודאי שאינה יוצרת בעיה כזו. על כל פנים, הסוגיא המורכבת רובצת כעת לפתחם של גדולי הדור, והם שיכריעו בה.
*
בשולי הדברים יוזכר כי הבעל הוא כהן חרדי. בקרב סרבני הגט בולט חלקם של כהנים חרדים. ההסבר הוא, כנראה, החשש שכהן חרדי המגרש את אשתו, לעולם לא ימצא שידוך אחר. בציבור החרדי רגילים לשדך גרושה לגרוש. כהן אסור בגרושה, ולפיכך, אם יגרש את אשתו, לא יתחתן עוד לעולם. אין בכך, כמובן, כדי להצדיק את הסרבן, או לגרוע מחובתו המלאה של הבעל לקיים את פסק הדין של בית הדין, לגרש את אשתו ולהניח לה ללכת לנפשה. אף על פי כן, יש כאן היבט אנושי נוסף של הסוגיא, וראוי לתת אף עליו את הדעת.
*
כך או כך, המצב החדש מעורר בלי ספק שאלה הלכתית המחכה להכרעתה בידי פוסקי הדור.
הכותב מוסמך בידי הרבנות הראשית לישראל לרבנות עיר ולדיינות ובעל תואר שני במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים
פורסם ב"הצופה", יום ששי ערב ש"ק פ בא, ד שבט תשס"ה, 14 בינואר 05