שאלה:
שלום לרב שרלו
יש לי שאלה פשוטה אבל בטח התשובה נורא מסובכת: אם היית הפוסק של טלוויזיה שעושים אותה לפי ההלכה, והיה בא לפניך תחקיר על איש שמאל מוערץ שבעברו צללים קשים כמו אצל גנדי, האם היית מפרסם את התחקיר או לא ?
תודה
תשובה:
שלום וברכה,
ראש דבר, כל דיון הלכתי, כולל דיון על שידור כתבה העוסקת בתחקירים שליליים על אדם שנפטר חייב להיעשות ללא כל קשר לשאלת שיוכו הפוליטי של אותו אדם, או כל דבר אחר. בעולם האתי עקרון זה קרוי "מסך הבערות", לאמור: הדיון חייב להיעשות מאחורי מסך שאנחנו לא יודעים מי יהיה באיזה תפקיד בנושא זה. אם הדבר חיוני - הדבר חיוני לעיסוק בין מימין ובין משמאל. אם אסור - אסור לכל כיוון; בלשון בעלי המוסר עיקרון זה נקרא עיקרון ה"נגיעות", וצריך לקיים את הדיון ללא כל נגיעות. עקרונות מוסריים ועקרונות הלכתיים צריכים להיקבע ללא משוא פנים וללא מניפולציות.
נקודה שניה המחייבת תשומת לב מיוחדת היא שאף שאנחנו עוסקים בעניינים שבדיבור - מדובר בדיני נפשות של ממש. חלק מהראשונים (ראה תוד"ה "נוח לו" סוטה י ע"ב) פוסק שהקביעה שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן של אש ואל ילבין פני חברו ברבים - אינה פאראפרזה, אלא דין של ממש, בדיוק כמו שאר דיני ייהרג ואל יעבור. אנו יודעים כי מילים יכולות להרוג, וצריך להיזהר מאוד מאוד מהלבנת פנים ומדיני לשון הרע. בשל כך, יש לקרוא את כל הדברים הכתובים להלן, ולא להוציא משפטים מהקשרם ועקרונות ממקומם.
נקודת המוצא לדיון היא ההטמעה העמוקה שישנו איסור חמור על תוכניות מעין אלו. איסורים אלה שייכים למקום היותר הגבוה בסולם העבירות, וידועים דברי הרמב"ם בהלכות דעות: "אמרו חכמים שלש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם...". קשה למצוא דברים קשים יותר על עבירות כלשהן שנאמרו במסורת ההלכתית.
דיני לשון הרע חלים גם על מתים. כך עולה מפשטות דברי השו"ע או"ח תרו, ג, וכך יש לנהוג הלכה למעשה. כאשר גם חיים נפגעים מלשון הרע ומהלבנת הפנים - על אחת כמה וכמה.
אולם, לא ניתן לסיים את הדיון רק כאן. פעמים רבות ביארתי כי נקודת מוצא אינה בהכרח נקודת סיום. כל דיני לשון הרע והלבנת פנים בנויים על נקודת המוצא האוסרת, והיא נובעת מהפסוק "לא תלך רכיל בעמך". ברם, המשכו של הפסוק אומר "לא תעמוד על דם רעך", והצמידות בין שני חלקי הפסוק מבוארת כך על ידי החזקוני: "לא תלך רכיל - אבל אם שמעת עצה על חברך להרגו לא תעמוד על דמו אלא הודע לו העצה". לאמור: לפעמים דווקא "החמרה" באיסור לא תלך רכיל בעמך עלולה לגרום פגיעה חמורה בהצלת עשוק מיד עושקו, והיא מתגלה כמעניקת פרס לנבל וכיוצרת עוול גדול.
זה המקור שיצר את דברי החפץ חיים הנודעים בפרק העשירי של ספרו, המכונים "לשון הרע לצורך". דבריו מלמדים שכדי לפרסם תוכנית תחקירים מעין זו יש לעמוד בשני מבחנים: במבחן הצורך עצמו, ובדרכים לממש את הצורך הזה.
האם קיים צורך לפרסם דברים שלילים על מנהיג מוערץ (השאלה נשאלת בשלב הזה של הדיון כשאלה עקרונית, בהנחה שהדברים השליליים הם וודאיים, ואין בהם כל ספק) ? זו שאלה קשה מאוד, שצריך לבחון בכל מקרה לגופו. לדעתי, יש צורך בכך, וזאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא הנפגעים, הרואים ועיניהם כלות, כיצד מי שפגע בהם נצרר בזיכרון כאדם מוערץ, ואילו כאבם והפגיעה שבהם כלל אינם מוכרים. גאולת נפגעים ממצוקתם היא בהחלט צורך. מעבר לכך, כאשר מדובר במנהיג, ישנו צורך חיוני בחינוך העם כולו לכך שאין התורה נושאת פנים לאיש. להבדיל הבדלות רבות מאוד הן בין האישים והן בין המבקרים - זו דרכו של התנ"ך כולו, זה דרכם של חז"ל כולם, זו דרכם של הראשונים כולם, ובכך הם מחנכים את כולנו לאחריות המוסרית ולרגישות האנושית החותרת לעשיית צדק ומשפט. על כן, ברמה העקרונית, במצב בו היה בא לידי מידע וודאי ביחס למעשים מסוימים של מנהיג - אפילו אם הוא נפטר - הייתי רואה חובה הלכתית לפרסמו, אולם חובה להמשיך לקרוא את הדברים. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במנהיג שפועלים רבים למען הפיכתו (המוצדקת) למופת בדמות אהבת הארץ ומסירות הנפש למען המדינה.
כאמור לעיל, אין די בקביעה שמדובר ב"צורך". החפץ חיים לימד אותנו כי לא פחות מהגדרת הצורך - יש תנאים יסודיים לעשות כך. כתבתי על כך פעמים רבות, ולאחרונה במאמר "מצפן הלכתי לתופעת השיימינג" שהופיע בגיליון שבת של מקור ראשון. בתחקירים מעין אלו צריכים לעמוד בקריטריונים הלכתיים רבים, כגון: וודאות שאכן מדובר בטענות אמת; איסור שימוש במניפולציות, וניפוח העדויות הקיימות; מתן אפשרות לרוצים להגן - לטעון בהרחבה את טיעוניהם, ועוד. בתור פוסק של ערוץ טלוויזיה הייתי מקפיד מאוד מאוד על ה"איך", ונזהר מאוד, גם בשל החומרא הגדולה של דיני לשון הרע, ולא פחות מכך - בשל פגיעותם של החיים. חלק מהשליחות של דיני לשון הרע היא גם ללמד כיצד פועלים כאשר קיימת חובה לעשות זאת. אני מתרשם כי התוכנית לא עמדה בקריטריונים האתיים ההלכתיים הראויים לשימוש בחומר שהגיע לידה.
ושלישית, הדבר מחייב לא רק את ערוץ הטלוויזיה כי אם גם את הצופים. הגמרא במסכת נידה (סא ע"א) מלמדת כי גם כשאדם שומע דברים רעים על אדם אחר - אין לו להתייחס אליהם כאל עובדות, אלא כאל מידע שיש לחוש שמא הוא אמת. החובה ההלכתית של אדם הנתקל בעובדות אלה היא לדעת כי מדובר במשהו שיש לחשוש לו, להיזהר מפניו, ובד בבד לחיות עם תודעה כפולה שאנשים אינם מושלמים, ויכולים אור וצל לשכון בתוך אדם אחד. משעה שנתרגל להכיר בכך שיש מצבים מורכבים מאוד, ולהיות מסוגלים להעריץ את הטוב ולבקר בקנאות את הרע- נמצא את הדרך הטובה ביותר להתנהל במצבים אלה.
יש עמי עוד הרבה דברים, אולם אני מקווה שקבלת מענה לשאלתך.
כל טוב.