ש: על פי איזו שיטה צריכים לנהוג עולי אתיופיה? אשכנז, ספרד, תימן?
ת: אדם צריך ללכת על פי מנהג אבותיו, אבל כיון שאין להם מנהג אבות ביחס להלכות שבגמרא, יש להם דין בעל תשובה שאינו יודע מה נהגו אבותיו, או דין גר צדק, וכל אחד רשאי לבחור להיות אשכנזי, ספרדי או תימני, על פי מנהג רבו שלימדו תורה, או מקום בו הוא גר, או ישיבה בה הוא למד, או כל שיקול אחר. וכך הסביר הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה פ"ה דבר הלכה לז). ועיין פסקי תשובות (סח אות ג).
ש: בשו"ת יחוה דעת (ה, לג), הג"ר עובדיה יוסף כותב שמי שמתגייר בארץ ישראל צריך לנהוג כבית יוסף שהוא מרא דאתרא דארץ ישראל. אם כן, הם לא חייבים לנהוג כספרדים?
ת: כך שיטתו של הג"ר עובדיה יוסף, והרבה פעמים בתשובותיו הוא משתמש בביטוי "להחזיר עטרה ליושנה" לבטא מגמתו לחזור אל הימים שבהם שלטה הפסיקה הספרדית בא"י, ואפילו כל האשכנזים בארץ ישראל צריכים להפוך לספרדים (עי' שו"ת יחוה דעת סוף חלק ה בכללי מרן השו"ע אות ד. הליכות עולם חלק ח בהקדמתו). אלא אין הוכחות ברורות לכך, ואפילו בדורו של רבי יוסף קארו ,הוא לא היה המרא דאתרא של ארץ ישראל ואפילו לא של צפת, גם אצל הספרדים וגם אצל האשכנזים. בזמנו של הבית יוסף היו שלושה סוגי ספרדים בא"י: א. ספרדים כפשוטם מארץ ספרד שנהגו כרא"ש. ב. ספרדים מוגרבים מערביים מצפון אפריקה שנהגו כרי"ף. ג. ספרדים מא"י, מצרים והסביבה שנהגו כרמב"ם (היו גם קצת אשכנזים). ואפילו נאמר שהוא המרא דאתרא וכל מי שעולה לארץ חייב לקבל פסקיו, הדברים אמורים במי שעולה בתור בודד, ונבלע בתוך קהילה, כמו שכתוב "קמא קמא בטיל", שעליו לקבל מנהגי הקהילה משום המחלוקת. אך אם קהילה שלמה עולה לארץ, עם רבניה ומוסדותיה, הרי עליה להמשיך על פי מנהגיה (שו"ע או"ח תסח ד וביה"ל), כי המושג מרא דאתרא אינו מתייחס למקום גאוגרפי מסוים אלא לקהילה מסוימת (וכן כתב בשו"ת פנים מאירות ב קלג. דלא כשו"ת אבקת רוכל סי' ריב שגם קהילה שלמה בטלה עם בואה). לכן אם יהודים עלו ממצרים והגלילות אכן ינהגו כבית יוסף, אך אם עלו מבבל ששם הבן איש חי היה מלך, לא ימרדו במלכותו (והגר"מ אליהו הוא ממשיך דרכו), וכן אם מוצאם מצפון אפריקה, הרי החיד"א לפניהם. וקל וחומר אצל האשכנזים. והחזון איש דחה בשתי ידיו את הכלל שהב"י הוא מרא דאתרא דישראל (יו"ד קנ י). וכן כתב בשו"ת מנחת יצחק (ח א-ב).
ש: האם מותר לעולה מאתיופיה לקחת מכל שיטה כרצונו, קצת מאשכנזים, קצת מספרדים, קצת מתימנים?
ת: לא. כי אין שיטה כזאת, הוא לא יכול להמציא שיטה חדשה. מילי דבדיחותא: פעם בסוכות באו להקביל פני האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, ואחד ניגש אליו עם מגבעת של מתנגדים ובעקישע (מעיל חגיגי ארוך) של החסידים, אמר לו הרבי עם חיוך רחב: א פרייליכן פורים (חג פורים שמח)...
ש: האם כל עולי אתיופיה חייבים לנהוג כולם באותה שיטה?
ת: לא. אמנם הם באים מאותו מקום, אך אין זה מחייב אותם. כמו שגר צדק אינו חייב לנהוג כמנהג היהודים מהמדינה בו הוא גר. עיין הליכות שלמה (פ"ה אות כב). שו"ת יביע אומר (ח"י סי' ט). פסקי תשובות (שם).
ש: האם יש בזה הבדל בין הלכות לבין מנהגים?
ת: לא. גם מנהגים עליו לקבל כפי אותה שיטה שהוא מקבל על עצמו הלכות.
ש: האם עליו להמשיך לנהוג במנהגים שנהגו אבותיו באתיופיה?
ת: אם זה מנהג שנוגד את ההלכה, ודאי אסור. אם אינו נוגד את ההלכה רשאי, אבל אינו חייב, אלא אם כן זה מנהג שהוא פירוש של הלכה המקובלת על כל עם ישראל, וכאמור אינו נוגדת את ההלכה. אבל אם זה מנהג שאינו מחובר לשום הלכה, כגון חג הסגד, אינו מחוייב.
ש: אם במשפחתו נוהגים דברים נגד ההלכה, מה יעשה?
ת: אם זה דבר שהוא מותר דיעבד בשעת הדחק, יש לו על מה לסמוך, משום השלום. יש לכבד את ההורים עד הגבול האחרון של היתרים בהלכה בשעת הדחק. והורה הגראמ"מ שך לבני ישיבות שאין דעת הוריהם נוחה ממנהגיהם ודקדוקי ההלכה שלהם, מתווכחים איתם על הנהגותיהם, ובאים לידי ריב ומדון, שבכל דבר שכתבו הפוסקים שבמקום הפסד מרובה יש להקל, אזי ג"כ כאן יש להקל, מפני ש"ריב עם ההורים נחשב להפסד מרובה" (קונטרס "הלכה כרבי אלעזר" מהרב שמואל ברוך גנוט עמ' 36). אבל אם זה בניגוד להלכה, גם דיעבד בשעת הדחק, כגון השחיטה האתיופית, אינו רשאי להקל, אך כמובן ישתדל כמה שאפשר לשמור על השלום. כשמרן הרב קוק עלה לשבת על כיסא הרבנות הראשון שלו, בעיר זוימל, הזמין פיסות קלף בכתב סופר סת"ם נאה עם פסוקים ומאמרי חז"ל בשבח השלום והאמת, כולל הפסוק "האמת והשלום אהבו" (האיש נגד הזרם עמ' 304).