תלמידי אברהם ותלמידי בלעם
במרכז פרשת בלק עומדת דמותו המעניינת מאד של בלעם. מה שהופך את בלעם לדמות מעניינת כל כך, הוא שמצד אחד היה בו רצון לקלל ולהזיק לעם ישראל, אך מצד שני היה בו כוח נבואי גדול מאד, וחז"ל אף משווים אותו למשה רבנו בעצמו. גם העובדה שתמיד נעים וכיף לשמוע דברים נפלאים על מעלתם וסגולתם של בני ישראל, ובמיוחד מאדם שהוא שונא ואויב, גרמה להתייחסות מיוחדת של חז"ל לבלעם.
אחד המקומות בהם הוא מוזכר הוא המשנה באבות:
"כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו - מתלמידיו של אברהם אבינו, ושלשה דברים אחרים - מתלמידיו של בלעם הרשע. עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה - מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה - מתלמידיו של בלעם הרשע" (אבות פ"ה, מי"ט).
השפת אמת פותח את דבריו בשאלה על דברי המשנה:
"ומהו שם 'תלמידי בלעם', כי מה נלמד ממנו? ומידות הרעות הללו - עין רעה ורוח גבוהה וכו', יוכל למצוא כל שוטה בלי לימוד" (תרל"א "במשנה").
שאלתו של השפת אמת מתבקשת מאליה לאור ההשוואה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידי בלעם. ברור שצריך ללמוד ולהשקיע כדי לרכוש מידות ותכונות טובות, אבל לגבי מידות רעות ומקולקלות - מה הצורך בלמידה? אין קל ופשוט יותר מלהתנהג במידות רעות של שחצנות וגאווה, למשל, ואין כל צורך ללמוד זאת. ניסוח המשנה 'תלמידי' בלעם, אם כן, לא מובן.
ענווה שהיא גאווה
על כך עונה השפת אמת בצורה הבאה:
"אך כי גם הרשעים מכניעים עצמם. והרי (בלעם) אמר: 'אם יתן וכו' מלא ביתו וכו' לא אוכל לעבור וכו' " (במדבר כ"ב, יח), ומזה עצמו נלמד (לכאורה) שהיה נפש רחבה, כי זה נחשב אצלו לחשיבות להקב"ה מה שהוא מכניע עצמו, אף שהוא (כלומר - בלעם) חשוב מאד. וכל ההכנעה שלו (באה) רק כדי לבוא למדרגה (של) מה להתגאות אחר כך".
השפת אמת, דרך דמותו של בלעם, מבאר לנו יסוד חשוב בנוגע למידת הענווה. לכאורה, בלעם היה ענו גדול ובעל נפש שפלה, שהרי הוא הקטין את עצמו ואמר לשליחי בלק שגם תמורת ממון וכבוד הוא לא יוכל לעבור על צו ה'. השפת אמת מסביר שלאמיתו של דבר המצב שונה, וכי בלעם מייצג דווקא ענווה פסולה ומזויפת: בסוג ענווה כזו האדם איננו ענו באמת, אלא רק מתנהג בענווה. הוא משדר 'פוזה' חיצונית של ענווה כדי שיכירו בגדלותו וברמתו. הענווה אצל אדם כזה, נעשית כלי ומכשיר דווקא למידה ההפוכה - מידת הגאווה.
הענווה הכשרה
לעומת הענווה המזויפת של הרשעים, מציג השפת אמת את מודל הענווה של הצדיקים.:
"אבל הצדיקים (יש בהם) נפש שפלה (באמת), שאין מבקשים (אלא) רק להיות דבוקים החי החיים, לידע תמיד שאין חיות לשום ברייה, רק (ב)כוח ה', כגרזן ביד החוצב. וכל פעולה יהיה דבוק בכוח הפנימיות".
שימו לב לביטויים המוחלטים והנחרצים בקטע שצוטט ("שאין מבקשים רק", "לידע תמיד", "רק כוח ה', "וכל פעולה"), וכבר מהלשון הנחרצת והברורה אנו מבינים שהענווה הכשרה היא לא רק יצירה של 'תדמית' ו'פוזה' כדי להשיג מטרה אחרת. הענווה הזאת מבטאת את האופי האמיתי של האדם, כלומר היא המטרה לכשעצמה, ולא רק אמצעי לדבר אחר. אותה מידה דורשת מהאדם דבקות מוחלטת בקב"ה, בידיעה שבכל דבר יש נקודה פנימית קדושה שמחייה אותה ושבלעדיה אין שום קיום לשום דבר.
כאשר אדם ב"כל פעולה יהיה דבוק בכוח הפנימיות", מידת הענווה הופכת להיות חלק מהותי מאישיותו, שהרי הוא מבין שכל מה שמחייה, בונה ומפתח אותו, מתקיים רק בכוח הקב"ה.
תלמידי בלעם
לקראת סוף התורה, מסכם השפת אמת את ההבדל בין סוגי הענווה, וכך הוא גם עונה על השאלה שפתח בה (לפני כן הוא מביא הסבר נפלא בשם הבעש"ט להמשך המשנה באבות, ומומלץ מאד לעיין בו):
"וזה לימוד אברהם אבינו עליו השלום - להמשיך כל העשייה אחר חיות הפנימיות, וממילא עין טובה וכו', כיון שהכל כוח ה' יתברך בלבד. ולהיפוך - לימוד בלעם הרשע, שאף הכנעה לצורך גאות...".
אברהם אבינו לימד את תלמידיו וממשיכי דרכו לחפש בכל מעשה את נקודת החיות הפנימית. כשאדם ילמד וידע שכל דבר בעולם - גם בטבע וגם במעשיו של האדם - מונע מכוח שמקורו בקב"ה, אז באופן טבעי הוא יגיע למדרגת 'ענוה לשמה'. בלעם לימד את תלמידיו דבר אחר לגמרי: אמנם אין צורך בלימוד מיוחד כדי להתנהג בגאווה וגסות רוח, אבל יש צורך ללמוד איך לרכוש מדרגה של התנשאות וגאווה מתוך התנהגות של ענווה. זוהי, כאמור, 'ענוה שלא לשמה' שכל מטרתה היא לשמש אמצעי להתנשאות.
התרגיל של בלעם
על רקע הדברים הללו מסביר השפת אמת (בתורה אחרת) את התנהגותו של בלעם במפגש עם שליחי בלק. הפסוקים מתארים כי בפגישה הראשונה בלעם מעביר מסר לשליחי בלק שה' לא מרשה לו ללכת. במפגש השני, לאחר שהם מבטיחים לו כסף וכבוד, עונה להם בלעם כך:
"ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק: אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב, לא אוכל לעבר את פי ה' אלקי לעשות קטנה או גדולה. ועתה, שבו נא בזה גם אתם הלילה, ונדעה מה יסף ה' דבר עמי" (במדבר כ"ב, יח-יט).
וכך מתאר השפת אמת את השתלשלות העניינים:
"וביאור העניין, כי בתחילה התגאה (בלעם) בעצמו. וכאשר ראה שלא נתן לו רשות לילך, ביקש לו דרך הכנעה... כי לא היה הכנעה של אמת (אלא) רק (כדי) לבוא על ידי ההכנעה לגדלות. וזהו שכתוב: 'שבו (נא) בזה' - פירוש, בכוח הכנעה זאת. ובאמת, פעל אשר רצה, וניתן לו רשות לילך על ידי הכנעה כמאמר 'משגיא לגויים ויאבדם' (איוב י"ב, כג), כי הרשע מייד מקבל שכר כל הכנעה וכל מעשה טוב בעולם הזה, כי אין כוונת ההכנעה שלו להיות נכנע באמת (אלא) רק כדי לקבל שכרו ולבוא לידי גבהות. אבל הכנעה של אמת הוא להיות נכנע באמת לה' יתברך (תרל"ה, "בפסוק").
המידה האמיתית של בלעם הייתה מידת הגאווה, וכך הוא אכן התנהג גם באופן גלוי בפגישה הראשונה עם שליחי בלק. רק לאחר שהוא ראה שדרך זו לא מצליחה, הוא ניסה להתחכם ולהשיג את מטרתו באמצעות הענווה המזויפת שדיברנו עליה לעיל. כאשר בלעם אומר לשליחי בלק "שבו נא בזה", הוא רומז להם, על פי הסבר השפת אמת, שבגלל מידת הענווה שלו כדאי להם לשבת ולהמתין.
הקב"ה פועל כפי רצון בלעם ואומר לו ללכת. ההסבר לכך הוא, שמאחר שהמעשה עצמו של בלעם היה אכן מעשה של ענווה, שהרי הוא וויתר על כסף וכבוד בגלל הכפיפות לצו ה', אז למרות שהכוונה הייתה פסולה הקב"ה משלם לו על כך שכר. השכר שבלעם מקבל, כמו כל שכר שמגיע לרשע על מעשים טובים, מגיע לו רק בעולם הזה. מאחר שרצונו של בלעם היה לקבל שכר על ענוותנותו - הקב"ה נותן לו את האפשרות להגיע לבלק ולקבל את שכרו ומעמדו המיוחד.
"מתוך שלא לשמה בא לשמה"
ראינו, אם כן, שהענווה של בלעם הייתה פסולה ומזויפת, ובאה לידי ביטוי רק במעשה החיצוני ולא בכוונה שמאחורי הדברים.
עם זאת, הענווה "שלא לשמה" יכולה לעיתים להגיע לענווה כשרה, וכך מסיים השפת אמת את אותה התורה:
"ויש הכנעה במעשה גם כן - כדי לבוא על ידי זה להכנעה אמיתית, והוא גם כן טוב".
השפת אמת יודע שלא רבים מחסידיו הם בדרגה האידיאלית של 'תלמידי אברהם אבינו', והרבה מהם - וגם מאיתנו - רוצים לרכוש את מידת הענווה, אבל אין ביכולתם לעשות זאת 'לשמה'. כלפי אותם אנשים מבאר השפת אמת שאם אדם מתנהג בענווה רק במעשיו, אבל הוא עדיין רוצה להגיע באמצעות כך לקומה השנייה של מידת הענווה האידיאלית - "גם זה טוב".