במשנה נאמר היה קורא בתורה [בפרשת שמע] והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו - יצא. בגמרא מובאים דבריו של ר' מאיר שכוונת הלב צריך בפסוק הראשון בלבד. ורבא פוסק כך להלכה.
ישנה מחלוקת כללית בשאלה האם מצוות צריכות כוונה. שיטת הרשב"א שמצוות אינן צריכות כוונה ולכן מפרש הרשב"א את דברי ר"מ שהכוונה הנדרשת אפילו בפסוק הראשון היא רק לכתחילה ואינה לעיכוב. לעומתו הרמב"ם פסק בהלכות קריאת שמע (ב,א): "הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא"
המחבר (ס,ד) פסק שמצוות צריכות כוונה. והסביר המג"א (ס,ג) שמה שהכריע השו"ע שמצוות צריכות כוונה זהו מצד ספק ולכן במצוות מהתורה צריך כוונה שספק מהתורה לחומרא. וכתב החיי אדם (סח,ט) אם מעשיו מוכיחים שמקיים המצווה אעפ"י שבשעת מעשה אינו מתכוון יוצא ידי חובה. ולכן אם קורא ק"ש כדרך שאנו קוראים בסדר התפילה, וכן שאוכל מצה או תקע בשופר ונטל לולב יצא ידי חובה שהרי משום זה עושה כדי לצאת.
להלכה השו"ע (ס,ה) כתב את לשון הרמב"ם בשלמותה. שהקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא.
וכתבו האחרונים (ערוך השולחן ס,ז) שהכוונה הנדרשת בקריאת פסוק ראשון אינה לכוונת המצווה, אלא עניין אחר, לשום על ליבו מה שאומר. ולכן בפסוק ראשון של ק"ש שהוא עיקר קבלת עול מלכות שמים, צריך לשום על ליבו, שאם לא כן, אין זה קבלת מלכות שמים כלל והוי כתפילה בלא כוונה.
דף יג עמידה בפסוק ראשון של קריאת שמע
בגמרא מובאים דבריו של רב יהודה הסובר שיש לעמוד בזמן קריאת פסוק ראשון של שמע. ור' יוחנן סובר שצריך לעמוד בכל הפרשה כולה.
נחלקו הראשונים מטעם מה צריך לעמוד בזמן קריאת שמע. שיטת התוספות שהעמידה נצרכת מטעם כוונה. כיון שכשהוא עומד אינו מיושב כל כך, ואינו יכול לכוון כשהוא מהלך. וכן פסקו שצריך לעמוד רק בפסוק ראשון כיון שרק בו צריך כוונה. והראב"ד מביא את שיטת בה"ג הסובר שהצורך בעמידה הוא על מנת שלא תהיה קריאתו עראי, והתורה אמרה 'ודברת בם' ודרשו חכמים עשה אותם קבע. וכן מובא במסכת יומא (יט,ב) שבפרק ראשון של קריאת שמע אין לו לרמוז בעיניו ולא לקרוץ בשפתיו מטעם שלא תהיה קריאתו עראי. ולשיטת בה"ג צריך לעמוד עד (כולל) הפסוק "והיו דברים האלה אשר...".
להלכה המחבר (סג,ג) פסק כתוספות שהמהלך בדרך ורצה לקרות קריאת שמע – צריך לעמוד בפסוק ראשון. וכתבו האחרונים שאין חשש שבעמידה זו יראה כנוהג כבית שמאי היות שכאן מדובר על מהלך והעמידה היא לצורך כוונה. ומחלוקת ב"ש וב"ה היא רק ביושב ולא במהלך. וכן פסק הרמ"א (פט,א).
אולם בדין מי שמשכים לצאת לדרך שיכול לקרוא משעלה עמוד השחר פסק המחבר (נח,ג) כהב"ג, שאחד מתנאי ההיתר לקריאת שמע מוקדמת, הוא שלא יוכל לעמוד אפילו את הזמן המועט הדרוש לעמידה עד, 'על לבבך' כשיטת בה"ג. וביאר המג"א שעדיף לקרוא מעלות השחר אם אינו יכול לעמוד כלל.