דף לה – סדר משא ומתן
נחלקו ר' ישמעאל ורשב"י מהי הדרך הראויה ללימוד תורה. שיטת ר' ישמעאל שיש להוסיף ללימוד התורה דרך ארץ, היינו פרנסה וביאר רש"י שאם תבוא לידי צורך הבריות סופך ליבטל מדברי תורה. רשב"י מנגד חשש לביטולה של התורה אם יעסקו בפרנסה, אמנם אם ישראל עושים רצונו של מקום, מלאכתן נעשית בידי אחרים.
וכתב החתם סופר בספרו תורת משה (פרשת שופטים בד"ה מי האיש): "שבזמן שישראל שרויים על אדמתם מצוה לאסוף דגנם משום יישוב ארץ ישראל, ולא עבודת קרקע בלבד, אלא לימוד כל אומנות מותר משום יישובה וכבודה של ארץ ישראל, שלא יצטרכו לבעלי מקצועות מארצות זרות ורחוקות, ויאמרו הגוים שלא נמצא בכל ארץ ישראל בנאי או סנדלר אומן, ולכן לימוד כל אומנות בארץ ישראל מצוה, ורבי נהוראי שאמר איני מלמד את בני אלא תורה, אין זה אלא בחוץ לארץ כשאנו מפוזרים בין האומות".
ובגמרא נאמר אחר שהדרך הראויה היא כפי מנהגם של דורות ראשונים לעשות את התורה עיקר והמלאכה עראי. וכן פסק ה רמב"ם בהלכות תלמוד תורה (ג,ז): שמא תאמר עד שאקבץ ממון אחזור ואקרא, עד שאקנה מה שאני צריך ואפנה מעסקי ואחזור ואקרא, אם תעלה מחשבה זו על לבך אין אתה זוכה לכתרה של תורה לעולם, אלא עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי ולא תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.
וכן נפסק בשו"ע (קנו) שאחר שיצא מבית המדרש ילך לעסקיו ומכל מקום לא יעשה מלאכתו עיקר, אלא יעשה תורתו קבע ומלאכתו עראי.
דף לה – ברכה על תרופה ממותקת
שמואל ור' יוחנן פוסקים שמברכים על שמן זית בורא פרי העץ. הגמרא מעמידה דין זה במציאות בה שותה את שמן הזית לרפואה ומוסיף עליו אניגרון (שהם מי סילקא).
נחלקו הראשונים מה הדין כאשר אינו חושש בגרונו, אלא שותה את השמן המעורב באניגרון להנאתו. שיטת הרב יוסף שגם אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו. מנגד סברת הרמב"ם (פ"ח ה"ב) ובעל הלכות גדולות (ברכות פ"ו ח ע"ג) שאם אינו שותה לרפואה אפילו נותן שמן הרבה האניגרון הופך להיות עיקר ואין לו לברך על השמן, אלא מברך שהכל.
להלכה השו"ע (רב,ד) פסק כרמב"ם, שאם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה, הוי ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון.
ואם אינו שותה לרפואה נחלקו האחרונים כאשר האניגרון מועט מהשמן האם מברך על השמן כיון שהוא הרוב או מברך על האניגרון כיון שאינו מתכוין לרפואה. ודעת הט"ז שמברך על האניגרון רק שמי הסילקא הם הרוב לגבי שמן ולפיכך השמן נטפל לו. אבל המגן אברהם סובר שאפילו באניגרון מועט גם כן האניגרון עיקר כל שאינו לרפואה אלא לאכול ומברך על האניגרון ופוטר השמן.
למדנו מכל הנ"ל שהדיון הוא מה העיקר ומה הטפל והעיקר פוטר את הטפלה ולכן העלה הגרי"ש אלישיב (מובא בפתחי הלכה מכתב ד) שבתרופה ממותקת שעיקר כוונת לוקח התרופה היא לחומר המרפא, כמו באניגרון, אך אין מברכים עליו כיון שהוא לרפואה ואין לו טעם ולכן אין במה לפטור את הטפל, לכן צריך לברך על הטפל. היינו יש לברך על החומר הממותק.