עמוד ברשות הרבים
עולא מלמדנו שאם יש עמוד גבוה תשעה טפחים ברשות הרבים וישנם רבים שמכתפים עליו נחשב כרשות הרבים.
נחלקו הראשונים מהו גובהו המדויק של עמוד זה. שיטת רש"י והרמב"ם שדווקא תשעה טפחים בדיוק נחשב כרשות הרבים אולם אם העמוד מעט גבוה יותר אינו ראוי לכיתוף. ושיטת הרא"ש ובנו הטור, שהעמוד יכול להיות גבוה בין תשעה לעשרה טפחים ועדין הוא ראוי לכיתוף ולשימוש ויש לו דין רשות הרבים.
להלכה המחבר (שמה,י) הביא את שיטת רש"י ורמב"ם כדעה ראשונה ודעת הרא"ש כיש מי שאומר. והכריע המשנ"ב (שמה, ס"ק לו) כרש"י שרק עמוד בגובה תשעה טפחים בדיוק נחשב רשות הרבים אם ישנם רבים המכתפים עליו ואפילו אינו רחב ארבעה.
דברים שאין גוזרים עליהם
רבי סובר שכל דבר שהוא משום שבות אין גוזרים עליו בין השמשות. מנגד שיטת חכמים (ערובין ל,ב) שגוזרים גם על דבר שהוא משום שבות גם בין השמשות.
שיטת רש"י (שבת לד,א) שלרבי כל שבות מותרת בין השמשות, ואותה שאמרו: ספק חשכה ספק אינו חשכה אין מעשרים את הודאי ואין מטבילים את הכלים היא לשיטת חכמים. ושיטת הרמב"ם בהלכות שבת (כד,י) שלא התיר רבי, אלא שבות שהיא לדבר מצוה או דוחק.
להלכה המחבר (שז,כב) פסק כרמב"ם: "כל שבות דרבנן מותר בין השמשות לצורך מצוה, כגון לומר לאינו יהודי להדליק לו נר בין השמשות; או אם היה טרוד והוצרך ל לעשר בין השמשות".
וכן פסק בשולחן ערוך (שמב,א): כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות, והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק, כיצד, מותר לו בין השמשות לעלות באילן, או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר, וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה, וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות, מותר בין השמשות; ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת.
וביאר המשנה ברורה (שמב, ס"ק א) שיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה. והטעם משום שהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם יותר. וכן אם קבל עליו שבת (כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו), אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י עו"ג.