ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד
משה ודוד היו תמיד החברים הכי טובים. הם גדלו יחד בישוב, למדו באותו גן והמשיכו לאותו בית-ספר. משה הכיר את דוד יותר טוב מאשר הוא הכיר את עצמו. אבל, כשהם עברו לתיכון פתאום משה שם לב שדוד מתנהג בצורה שונה. הוא גילה שכשהם נמצאים עם שאר הכיתה דוד מתנהג בצורה שונה: הוא דיבר בצורה שונה, התחיל להתלבש בצורה ולפעמים אפילו היה ממציא סיפורים בשביל למצוא חן בעיני החבר'ה.
בהתחלה משה חשב שאולי פשוט דוד השתנה והוא עצמו נשאר מאחור, אבל כל שבוע, כשהם היו חוזרים הביתה ביחד לשבת, המצב היה חוזר להיות בדיוק כמו פעם. אותו דוד שמשה מכיר ואוהב.
המצב בסיפור הוא מצב מוכר. כולנו מכירים איזה שהוא 'דוד' שפתאום התחיל לשנות את ההתנהגות שלו בהתאם למקום שבו היה, כאשר הוא הגיע למקום חדש. לא מדובר באדם ש'מתקלקל' כשהוא נמצא בחברה רעה. הרצון להתאים את עצמנו למקום שבו אנחנו נמצאים הוא מובן, וסביר להניח שכל אחד מאתנו, אם יבדוק את עצמו בכנות, יוכל למצוא את עצמו עושה זאת במקומות מסוימים. כשמשה ראה את דוד משנה את ההתנהגות הרגילה שלו בשביל למצוא חן בעיני החבר'ה הוא מן הסתם כעס, אבל אם היה אמיתי עם עצמו הוא היה מגלה שגם הוא עושה זאת לפעמים, במקומות אחרים.
להיות נאמן לעצמי
ובכל זאת, למרות שכולנו מתנהגים כך בצורה טבעית, יש בעיה בצורת התנהגות כזו. כשמישהו שאני מכיר משנה את ההתנהגות שלו בהתאם למקום שבו הוא נמצא, אני חושב שהוא 'צבוע' וכועס עליו. כולנו סולדים מאדם שלא מתנהג בצורה האמיתית והעצמית שלו, בגלל שכשאנחנו חברים של מישהו אנחנו רוצים להכיר אותו - את מי שהוא באמת. אם אני נמצא בתיכון של דוד ונעשה חבר שלו בגלל הצורה שבה הוא מתנהג כשהוא נמצא בתיכון, אז אני בעצם לא חבר של דוד - אני חבר של הפוזה של דוד. סביר להניח ששאר הכתה בכלל לא ידעה שדוד עושה הצגות כשהוא נמצא בכיתה והאופי האמיתי שלו שונה, אבל אם דוד היה תופס את עצמו לרגע, הוא היה מגלה שהוא בעצם נמצא בהצגה אחת גדולה.
אף אחד לא רוצה לחיות בהצגה ולשקר לאחרים לגבי האופי האמיתי שלו, וכולנו רוצים להיות נאמנים לעצמנו - למה שאנחנו באמת בפנים. כשאנו לא נאמנים לעצמנו הבעיה היא לא רק חברתית, בכך שאנו גורמים לאחרים להכיר רק את הפוזה שלנו, אלא גם בעולם עבודת ה' שלנו הבעיה דומה.
כשאני עומד לפני הקב"ה אני צריך לעמוד בצורה הכנה ביותר, בלי הצגות ובלי פוזות. אם בתפילה אני מתנדנד בגלל שכולם מתפללים כך, אז בעצם אני מנסה לעשות הצגות לקב"ה. כשאני מראה 'פוזה' של צדיק בלי לנסות לתקן את הדברים שאני יודע שבהם אני נכשל, אני בעצם חושב שהקב"ה 'נופל' בהצגה, ולא יודע מה אני באמת.
בכל דבר שאנו עושים תמיד השאיפה היא להיות נאמנים לעצמיות שלנו, ל'אני' הפנימי שלנו. אם אנחנו לא מרוצים מהצורה שבה אנחנו מתנהגים, ההתנהגות הנכונה היא לתקן את עצמנו באמת, ולא רק 'להציג' כלפי חוץ שאנחנו בעצם אנשים אחרים. גם אם כל העולם יחשוב עלינו דבר מסוים, אם באמת, בפנים, אנחנו לא כאלה - אז אנחנו חיים בשקר, ובעצם הפסדנו במאבק.
אבל מה הקשר?
"כל אדם צריך לדעת שקרוי הוא לעבוד על פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על פי שורש נשמתו...הוא צריך לרכז את חייו בעולמותיו הוא, בעולמות הפנימיים שלו...גדולה ענוותנית זו מאשרת היא את האדם ומביאתו לשלמות...[ו]מהאות המיוחד שלו בתורה יצא לו עוזו ואורו" (אורות הקודש ג', דרך הקודש סימן י"ט).
שנייה, אבל מה הקשר בין מה שאמרנו למידת הצניעות? עד עכשיו רק הסברנו למה אסור להיות צבועים, אבל מה הקשר לצורת ההתנהגות בין בנים לבנות?!
בנושא זה נעסוק בשיעור הבא, אבל שימו לב שכבר הרב קוק קורא למה שדברנו עליו בשיעור הזה 'גדולה ענוותנית'.
כהכנה לשיעור הבא אפשר לעיין בגמרא במסכת ברכות דף ח: "בשלושה דברים אני אוהב...ומזומנים לגיהנום". חישבו: כיצד אפשר להיות גם קדוש וצנוע וגם מזומן לגיהנום?