הקדמה
בשיעור זה נעסוק בתשלום הנזק של חובל. חובל הוא אדם שמזיק לאדם אחר (בניגוד למזיק, שהוא אדם המזיק לרכוש של אדם אחר), והוא מתחייב בחמישה תשלומים: נזק צער ריפוי בושת ושֶבֶת (ב"ק פג:). המשנה והגמ' מסבירים מהם כל התשלומים הללו, ואנו נעסוק כאן רק בתשלום הנזק.
על כך אומרת המשנה:
"בנזק כיצד? סימא את עינו קטע את ידו שיבר את רגלו רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה…".
שיטת רש"י
רש"י על אתר מסביר את סיבת החיוב: "שהרי הזיקו והפסידו ממון זה, שאם היה נצרך היה מוכר עצמו בעבד עברי".
יסוד החיוב של חובל לפי רש"י הוא הפסד ממון - החובל הוריד את ערכו של הניזק בתור עבד.
אם כן, תשלום זה דומה באופיו לחיוב נזק של מזיק (אדם שהזיק רכוש, כאמור) - פיצוי על אבדן כספי. אם נלך לפי קו המחשבה הזה, הפיצוי שיש לשלם הוא ההפסד שגרם החובל בערך הניזק לפי האומדן של שוק העבדים העבריים, שהרי הניזק היה יכול למכור את עצמו רק כעבד עברי (עבד עברי שווה פחות מעבד כנעני, כיון שעבד עברי נמכר רק לשש שנים ומחוייב בעבודה פחות קשה מעבד כנעני). הבנה זו עולה במפורש ברא"ש, אך הוא דוחה אותה.
אולם ההבנה הזו איננה הכרחית ברש"י, כיוון שרש"י דיבר רק על יסוד חיוב הנזק ולא על שומת הנזק (גובה התשלום). ייתכן שהוא סובר שאמנם יסוד החיוב הוא הפסד הממון, אבל התשלום אינו פיצוי על הנזק שנגרם.
שיטת הרא"ש
הרא"ש (פרק ח' סימן א') סובר שיש לשום את הניזק כמו עבד כנעני, כלומר עבד הנמכר לכל החיים.
את דעתו הרא"ש ניתן להסביר בשתי צורות:
דרך אחת היא לומר שיסוד החיוב הוא הפסד ממון, כשיטת רש"י, אך התשלום הוא פיצוי על אובדן כושר העבודה ולא על הורדת השווי כעבד. כושר העבודה של האדם נמדד בצורה הטובה ביותר לפי מכירת עבד כנעני, שהרי עבד כנעני מחוייב בעבודה במלא כוחותיו. לכן, למרות שאדם אינו יכול למכור את עצמו כעבד כנעני, אומדן הנזק כן יהיה כעבד כנעני.
על פי הסבר זה המחלוקת בשאלה האם התשלום יהיה כעבד כנעני או כעבד עברי היא שאלה צדדית לגבי אומדן התשלום: האם תכונה שלא יכולה לבא למימוש מקנה זכות ממונית או לא. לשיטת רש"י - לא, ולכן התשלום יהיה על פי ערך עבד עברי, ועל פי הרא"ש - כן, ולכן התשלום יהיה על פי ערך עבד כנעני.
דרך שנייה בהבנת הרא"ש היא כי הרא"ש חולק באופן גורף על שיטת רש"י, ולשיטתו תשלום הנזק של חבלה אינו זהה לתשלום שאר הנזקים: מטרתו איננה פיצוי על אבדן ממוני, ולכן ניתן לחייב את החובל בתשלום שאיננו מתאים לערך ההספד הכספי שנגרם לנחבל.
בדרך זו הולך הרמב"ם (הל' חובל ומזיק, פרק ה' הלכות ו-ז). הוא פוסק שמי שמודה בכך שחבל בחבירו פטור מתשלום נזק, כיון שתשלום זה הוא קנס, ומודה בקנס פטור. ההבנה המקובלת לגבי קנס היא בדומה לקנס ממשלתי או עירוני של ימינו - מטרת התשלום איננה השלמת הנזק שנגרם אלא ענישה, ולכן אין קשר בין גובה התשלום לבין הנזק שאירע. למשל, אדם שזורק סיגריה מרכב עלול לקבל קנס של שבע מאות שקל, למרות שעלות ניקוי בדל סיגריה נמוכה בהרבה - מטרת הקנס איננה פיצוי או תיקון הנזק שנגרם, אלא ענישת העבריין.
אם כך, יוצא שתשלום הנזק של אדם שפגע ברכוש (מזיק) הוא פיצוי על האבדן הממוני, ואילו תשלום הנזק של אדם שפגע באדם (חובל) הוא עונש.
עין תחת עין
ייתכן ששתי ההבנות האלו - פיצוי או קנס - תלויות בהבנת דרשת הפסוקים.
כידוע, התורה לא דיברה על חיוב ממון אלא על "עין תחת עין", ורק הגמ' דורשת שכוונת הדברים היא לתשלום ממוני. לפי גישתו של רש"י הרואה את יסוד החיוב כאובדן ממון, הדרשה מחליפה את המלה "עין" במילה "ממון": במקום "עין תחת עין" "ממון תחת ממון". כלומר, הנחבל הפסיד ממון ועל החובל לפצותו על כך.
לעומת זאת, לפי הגישה של הרמב"ם הפסוק "עין תחת עין" נשאר נאמן במידה מסויימת לפשט המילים: הוצאת העין של החובל לא מפצה את הנחבל על הנזק שנגרם לו, אלא היא ענישה - קנס. בסופו של דבר דין אנו לא מוציאים את העין של חובל אלא מחייבים אותו בתשלום כספי, אך התשלום הזה דומה להוצאת העין – מטרתו היא ענישה ולא פיצוי.