שני סוגי הלוואה

הלוואת מצוקה והלוואה עסקית

הרמב"ם (ספר המצוות, מצוות עשה קצז) פסק שיש מצוות עשה להלוות לעניי ישראל. לעומתו, המחבר (חו"מ סימן צז, סעיף א) כתב שמצוות העשה כוללת גם ציווי להלוות לאדם עשיר.

מדוע הבחין הרמב"ם בין הלוואה לאדם עני לבין הלוואה לאדם עשיר?

נראה, שלפי שיטת הרמב"ם קיימות שתי מערכות שונות של הלוואה. מערכת אחת - יסודה בפסוקי התורה, ובה ההלוואה נועדה לחלץ אדם ממצוקתו. הפסוקים בעניין זה (דברים טז, ז-ט) הם מפורשים למדי, ומשמע מהם שמצוות העשה להלוות היא סוג של גמילות חסדים: האדם מסייע לחבירו בשעת משבר באמצעות הלוואת מזומנים. הבנה זו היא גם היסוד לדברי הרמב"ם הידועים (הלכות מתנות עניים, פרק י' הלכה ז'), לפיהם ההלוואה היא הצדקה המעולה ביותר: מתנת חינם תגביר את חוסר אונו והשפלתו של העני, ואילו הלוואה היא הזדמנות עבורו לשקם את חייו באמצעות פתיחת עסק.

לצד מערכת זו, קיימת מערכת אחרת של הלוואה, שאיננה מגובה בפסוקי התורה - ההלוואה העסקית: משק כלכלי אינו יכול להתנהל ללא מוסד ההלואות על צורותיו השונות - אשראי, הקפה וכן הלאה. הלוואה מסוג זה איננה תחליף למצוות הצדקה, כהלוואה מן הסוג הקודם, אלא היא מכשיר עסקי גרידא. על הלוואה מסוג זה לא ציוותה התורה: אין איסור, כמובן, להקים בנק ולהלוות, אך גם אין שום מצווה מדאורייתא לעשות כך. זאת, בניגוד להלוואה הראשונה, הניתנת לאדם במצוקה, שעליה התורה כן מצווה.

איסור נגישת לווה

ההבדל בין שתי ההלוואות איננו מתמצה בכך. כידוע, ישנו איסור מדאורייתא ליגוש לווה. באופן כללי ליגוש פירושו להתנהג בצורה מאיימת או אלימה כלפי הלווה, במטרה לגבות את החוב. הרמב"ם פיצל בכך בין שני איסורים:

1. כל הנוגש העני והוא יודע שאין לו מה יחזיר לו - עובר בלא תעשה.

2. אסור לאדם להראות עצמו לבעל חובו בזמן שיודע שאין לו, אפילו לעבור לפניו, שלא יפחידו או יכלימו אף על פי שאינו תובעו, ואין צריך לומר אם תבעו" (הלכות מלוה ולוה, פרק א' הלכות ב-ג).

לכאורה, הרמב"ם חוזר על עצמו: בהלכה הראשונה הוא כתב שאסור ליגוש, ובהלכה השנייה הוא שב וכתב שאסור לעבור לפני בעל החוב. אולם, ניתן להתאים את שני האיסורים לשתי מערכות ההלוואה: האיסור הראשון מדבר דווקא ב"עני", ולפיכך הוא נוגע להלוואת המצוקה. האיסור כאן הוא איסור מדאורייתא, כי הלוואת המצוקה היא כולה מן התורה: התורה ציוותה על קיומה, והיא הוסיפה לצוות על איסוריה. האיסור השני מדבר בסתמא על "בעל חובו", ולפיכך הוא נוגע להלוואה העסקית. האיסור כאן איננו איסור דאורייתא של נגישה, אלא איסור מוסרי גרידא, וזאת מכיוון שההלוואה העסקית איננה נמצאת בתחומי התורה: התורה לא ציוותה על נתינתה, וממילא היא גם לא אסרה על נגישתה.

האיסורים שונים זה מזה לא רק בתוקפם, אלא גם בתוכנם. האיסור מדאורייתא, השייך להלוואת המצוקה, כולל רק "נגישה": הפירוש המקובל למילה זו הוא הצקה והטרדה, והמשמעות היא שאסור להציק ללווה ולדרוש ממנו את הכסף. לעומתו, האיסור המוסרי, השייך להלוואה העסקית, כולל את עצם המעבר: אסור לעבור לפני הלווה ולהפחידו, אפילו אם המלווה איננו אומר מילה. מכאן יוצא שהאיסור מדאורייתא הוא חמור (אסור מדאורייתא) אך מצומצם (אין איסור לעבור לפני הלווה), בעוד האיסור המוסרי הוא חמור פחות (אין איסור דאורייתא) אולם מקיף הרבה יותר (אסור גם לעבור לפני הלווה).

פריעת החוב

נחתום בהשלכה אפשרית נוספת. מבחינת ההלוואה העסקית, שמטרתה לקיים חיי מסחר תקינים, פריעת החובות היא דבר מתבקש: כשם שיש צורך בהלוואות כדי שאנשים יכלו לפתוח ביוזמות עסקיות, כך יש צורך בפריעת ההלוואה - כדי לקיים את מוסד ההלוואה. לכן, בכל הלוואה עסקית מתחייב הלווה לפרוע את חובו. אולם, מבחינת הלוואת המצוקה, בה ההלוואה היא מכשיר חברתי - פריעת החובות איננה מתבקשת: אין ציפייה או וודאות שהעני יחזיר את הכסף, ואין דורשים ממנו בשעת ההלוואה להתחייב שיפרע את החוב.

ניתן להביא ראיה לטענה זו: הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק ב' הלכה ב') כתב שלווה שאיננו יכול לפרוע כל חובו, נשבע שאכן הוא נותר חסר אמצעים ושכאשר ישתקם יפרע את חובו בהדרגה. אחר כך (הלכה ד') הוא הוסיף שאם הלווה הוא עני ידוע - אין משביעים אותו. הלחם משנה תמה: מדוע לא נשביע אותו שכאשר ישיג את הכסף יפרע את חובו?

על פי דרכנו, התשובה ברורה: בהלוואה עסקית התחייב הלווה מראש לפרוע את החוב, וכדי לוודא שיעמוד בדיבורו - נשביע אותו שיפרע את החוב כאשר יוכל. אולם כאשר הלווה הוא עני ידוע - ודאי שמדובר בהלוואת מצוקה, ובמקרה כזה פריעת החוב לא הובטחה בעת הלוואת הכסף: מדובר הרי בצדקה במסווה, וממילא אין להשביע את הלווה שיפרע את החוב.