שנינו במשנה (סנהדרין עג.):
"ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו, ואחר הזכר, ואחר הנערה המאורסה. אבל הרודף אחר בהמה, והמחלל את השבת, ועובד עבודה זרה אין מצילין אותן בנפשן."
המשנה מחדשת דין, בו לא זו בלבד שיש היתר לאדם הפרטי אלא ישנה אף חובה להרוג אדם אחר, ויש לדון מהו תוקף חיוב זה. רש"י על אתר מבאר על המילים "ואלו הן שמצילין אותן" - מן העבירה. כלומר, לדעת רש"י מטרת חיוב הריגת הרודף היא להציל אותו מן העבירה, וכן דעת התוס' (ד"ה "להצילו בנפשו") שמצילין את האדם מן העבירה בנפשו של עצמו. מדחיקת לשון הגמ' בפרוש רש"י ובפירוש התוס' משמע שפירושם אינו כפי פשט המשנה.
לכאורה מפשט המשנה עולה הפוך מדבריהם, כיוון שהמשנה חילקה בין מקרים בהם ישנו אדם אחר המעורב באירוע ונפגע ממעשה הרודף לבין מקרים בהם אין אדם אחר מעורב באירוע, והרודף פוגע רק בעצמו ע"י מעשה עבירה. כלומר, דין הריגת הרודף הינו דין בהצלת הנרדף ולא הפרשת הרודף מן העבירה. כך מבאר ר' חיים סולוביצ'יק בחידושיו על הרמב"ם (הלכות רוצח פ"א ה"ט), שיסוד דין הריגת הרודף הינו דין בהצלת הנרדף, והעדפת נפש הנרדף על פני נפש הרודף הינה גזרת הכתוב וחידוש שחידשה התורה באדם הנמצא בסכנת חיים בעקבות רצון אדם אחר לפגוע בו, שיכול הנרדף וכל אדם מחמת פיקוח נפשו לפגוע ברודף, ואף להורגו.
ונראה להציע באור נוסף בדין רודף. יש להניח שני דינים ברודף:
א. הצלת הנרדף - ניתן לפגוע ברודף, על מנת להציל את הנרדף, ובמקרה בו אין ברירה ניתן אף להרוג את הרודף.
ב. הצלת הרודף - אדם ההולך לעבור על עבירה אשר תחייבו מיתה ניתן להורגו, על מנת שלא יעבור על העבירה וימות זכאי ולא ימות חייב.
אין דינים אלה דינים נפרדים אלא הם שני תנאים בדין רודף המתיר לכל אדם להרוג את הנרדף. כלומר, יש צורך מצד אחד שהמעשה אותו רוצה לעשות הרודף הוא מעשה המחייב מיתה, על מנת להתיר את דמו של הרודף, ומצד שני יש צורך במעשה הפוגע באדם אחר, על מנת להתיר לכל אדם לפגוע בנרדף. לכן רק כאשר יש שילוב של שני הדינים האלה חל דין רודף ויש מצוה להורגו.
לפ"ז מבוארת שיטת הרמב"ם (פ"א מהל' רוצח ה"ז) המצריך הזהרת הרודף קודם הריגתו, כיוון שיש צורך לדעת בוודאות שהרודף אכן הולך לעבור על עבירה המחייבת מיתה, אחרת לא יתקיים התנאי הראשון הנצרך ברודף, על מנת לחייבו מיתה, וממילא לא יהיה ניתן להרוג את הרודף.
על בסיס יסוד זה ניתן להסביר גם חידוש נוסף של הרמב"ם (שם הי"ג), שבמקרה שניתן להציל את הנרדף על ידי פגיעה באחד מאבריו של הרודף ואין הכרח להורגו, ובכל זאת הרגו את הרודף, חייב ההורג את הרודף מיתה אך אין בית דין הורגו. והרי היה מקום לחייב את ההורג מיתה בפועל, כיוון שהרג אדם שלא היה צריך להיהרג? ונראה ע"פ ביאורינו בדין רודף, שהתרת דמו של הרודף נובעת מחמת רצון הרודף לעבור על דיני תורה שחיובם מיתה, אולם אין היתר להרוג אדם זה, אך כיוון שרודף דמו מותר, לכן הפוגע בו אין חיובו כחיוב הפוגע בכל אדם רגיל, ולכן ההורג נפטר מדיני אדם כמו אדם ההורג מחויב מיתה בב"ד. אולם, ההיתר לפגוע ברודף הוא דין בהצלה ולא בהריגה ולכן רק בלית ברירה ניתן להרוג את הרודף ולכן חייב מיתה מדיני שמים.
שנינו בגמרא (סנהדרין עב:):
"אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה".
משמע מדעת רב הונא, שקטן רודף ניתן להצילו בנפשו, וקשה, איזו עבירה שייכת בקטן הרי הוא אינו בר עונשין?
וי"ל שהחיוב על מעשי הקטן חל עליו, אך אינו יכול להתחייב בעונשין מצד הב"ד, כמו שכל רודף לא יכול להתחייב מיתה בב"ד, כיוון שבב"ד יש צורך בפרוצדורות מסוימות על מנת לחייב מיתה, כגון: המתחייב צריך להיות מעל גיל מצוות, וכן להיות לאחר ביצוע המעשה אשר נעשה בפני עדים וכו'. אולם בחיוב מטעם דין רודף יש פרוצדורה שונה, כגון: הריגה בלית ברירה הנצרכת להצלת הנרדף. כלומר חיוב מיתה מטעם ב"ד שונה במהותו מחיוב מיתה מטעם דין רודף למרות שיכולת החיוב נובעת ממקור דומה של עבירה על דברי תורה, ולכן גם קטן שמצד הדין פטור מעונשין בחיובי ב"ד, במקרה של רודף אינו נפטר, כיוון שמבצע הדין אינו ב"ד כפי שביארנו לעיל.