פתיחה
בעיונינו הקודם עסקנו בפסולו של אדם רשע לעדות, האם פסול זה נובע מן החשש שעובר עבירה יעיד עדות שקר, כשם שהעיז לעבור במזיד על איסורים אחרים; או שמא מדובר כאן בפסול גברא - אדם בעל זהות של 'רשע' אינו רשאי לבוא בשערי בית הדין.
הפעם נרצה לבחון את שאלת כשרותו של עד זומם לעדות. שאלה זו, שנראית שולית לכאורה במסגרת דיני עדים זוממים, מהווה קרש קפיצה לעיסוק ביסודות הלכות הזמה.
עדים זוממים - רקע
ראשית, יש לרענן את הזכרון ביחס לדינם של עדים זוממים. כך אנחנו קוראים בפרשת שופטים (דברים י"ט, טז-יט):
"כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה: ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' לפני הכהנים והשפטים אשר יהיו בימים ההם: ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו: ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך".
פשטות הפסוקים הינה שמדובר כאן בכל עדות שהוכחה כשקרית, אולם חז"ל דרשו כי פרשיה זו עוסקת במקרה ספציפי יותר. המקרה הנידון הוא כת עדים המעידה על פלוני, לאחר שבית הדין גמר את הדין על פי עדותם[1] באה כת עדים אחרת ומעידה שהעדים הראשונים כלל לא יכלו להעיד על המעשה המדובר, שכן בשעת המעשה היו העדים הראשונים עימם במקום אחר, וממילא אין אפשרות שראו את העבירה שפלוני ביצע לכאורה.
במקרה כזה, קובעת התורה כי יש להשית על העדים הזוממים את העונש שהיה הנאשם אמור לקבל - ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו.
מחלוקת אביי ורבא
נחזור לעניינינו, יש לברר האם העדים הזוממים נפסלים לעדות? לכאורה ברור שכן, הרי הוכח שהם שקרו בעדותם, והיאך ייתכן להכשירם כעדים במקרים אחרים?! אולם בעניין פסולם של עדים זוממים לעדות נחלקו רבא ואביי (סנהדרין כז.):
"איתמר: עד זומם; אביי אמר: למפרע הוא נפסל, ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר: למפרע הוא נפסל, מעידנא דאסהיד רשע הוא, והתורה אמרה +שמות כ"ג+ אל תשת ידך עם רשע - אל תשת רשע עד. רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל; עד זומם חידוש הוא: מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. איכא דאמרי, רבא נמי כאביי סבירא ליה, ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא - משום פסידא דלקוחות. מאי בינייהו? - איכא בינייהו דאסהידו בי תרי בחד, אי נמי דפסלינהו בגזלנותא".
גם אביי וגם רבא מודים כי עדים זוממים נפסלים לעדות, אלא שהם חלוקים מאיזו שעה הם נפסלים: אביי סבור כי שעת הפסול היא שעת העדת עדות השקר, וסברתו פשוטה ביותר, שהרי ברגע שהעדים העידו עדות שקר, הרי שהם עברו עבירה במזיד וחל עליהם שם רשע, וממילא מרגע זה הם נפסלים לעדות, כשם שאדם שגזל נפסל לעדות מרגע הגזילה ואילך. רבא, לעומת זאת, סבור כי העדים הזוממים נפסלים לעדות רק מרגע שבאה כת העדים השנייה והזימה אותם, כך שאם העדים הראשונים העידו בתשרי, והכת המזימה הזימה אותם בניסן, ניתן להכשיר את העדויות שמסרו העדים הזוממים בין תשרי לניסן.
הפסד לקוחות
סברתו של רבא צריכה ביאור, שהרי דברי אביי נראים מסתברים יותר! הגמרא מציעה שתי הצעות בביאור שיטתו של רבא: ההצעה השנייה היא שאכן באופן עקרוני מסכים רבא כי ראוי היה לפסול את העדים הזוממים כבר מרגע העדת עדות השקר, אלא שמסיבה צדדית יש להכשיר את כל העדויות עד שעת ההזמה, וזאת מכיוון שבין תשרי לניסן אף אדם לא ידע שהעדים הראשונים הם עדי שקר, וממילא אנשים רבים החתימו עדים אלו על שטרותיהם, ואם נפסול למפרע את כל עדויותיהם של העדים הזוממים החל מתשרי, נמצא כי לקוחות רבים יפסידו, שהרי יתברר כי שטרותיהם פסולים הם. לפי מהלך זה אין מחלוקת עקרונית ביסוד עדים זוממים בין אביי לבין רבא, אלא שרבא סבור כי יש לחשוש להפסד הלקוחות, ואביי חולק על כך.
עד זומם - חידוש!
אולם, בהצעתה הראשונה של הגמרא בביאור דברי רבא עולה שאלה יסודית בדין עדים זוממים. רבא טוען כי דין עדים זוממים הינו חידוש של התורה, ומסברא קשה להבינו. נתאר לעצמנו מקרה של הכחשה בין שני כתי עדים: כת אחת מעידה שפלוני רצח את אלמוני ואילו הכת השנייה מכחישה אותה ואומרת שפלוני מעולם לא הרים את ידו על אלמוני ואין הוא אשם. במקרה כזה אין אנו יודעים למי להאמין ובוודאי שלא נעדיף את הכת השנייה על פני הכת הראשונה. וכאן שואל רבא: מהו ההבדל בין מקרה זה לבין דינם של עדים זוממים, הרי גם במקרה של הזמה ישנה כת שאומרת כי ראינו את פלוני עושה כך וכך ביום זה וזה, ואילו הכת השנייה באה ומעידה כי ביום זה וזה עמנו הייתם במקום אחר, הרי ישנה כאן הכחשה בין שתי כתי עדים ומדוע אנו מעדיפים את דברי הכת השנייה על פני הכת הראשונה? זוהי הסיבה שפרשיית הזמה הינה חידוש של התורה, וממילא טוען רבא כי רק מרגע שקבעה התורה, על ידי גזירת הכתוב, כי העדים הראשונים הינם עדים זוממים, רק מרגע זה יש לפוסלם לעדות, ולא מרגע העדתם בבי"ד.
שיטת אביי
כיצד יתמודד אביי עם טענתו של רבא? רבא מניח בדבריו שתי הנחות:
א. עד זומם חידוש הוא - באופן עקרוני לא מדובר במקרה שונה מכל הכחשה בין שתי כתי עדים.
ב. כיוון שמדובר בחידוש הרי שאין לפסול את העדים מרגע העדות אלא רק מרגע ההזמה.
אביי יכול לחלוק על אחת משתי הנחותיו של רבא: מחד, ייתכן כי גם אביי מסכים שעד זומם מהווה חידוש של התורה, אולם מרגע שהתורה קבעה כי יש להאמין לכת השנייה (אע"פ שלא ברור לנו מדוע קבעה כך התורה) הרי שאנו מאמינים לה לגמרי, ואנו דנים את העדים הראשונים כעדי שקר הנפסלים לעדות מרגע שהעידו את עדותם השקרית. כיוון כזה עולה לכאורה מדברי הרמב"ם, שפסק כאביי כי עד זומם נפסל למפרע (הל' עדות פ"י, ה"ד), ומאידך כתב במפורש כי עד זומם הינו חידוש (שם פי"ח, ה"ג).
עדות על גוף העדים
ברם, מדברי כמה ראשונים ניתן לדלות סברא המסבירה את ההגיון שבדינם של עדים זוממים, ומדוע אין לראות מקרה זה כמקרה של תרי ותרי. הרמב"ן עה"ת כתב כך:
"ועל כן באה הקבלה הנאמנת, ופירשה כי ההזמה תהיה כשיאמרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם (מכות ה א). והטעם, מפני שהעדות הזו היא על גופם של עדים, והם אינם נאמנים על עצמם לומר לא עשינו כך, שהרי יכולים הללו לומר עליהם שהרגו את הנפש או שחללו את השבת".
כוונת הרמב"ן היא להשוות את דין ההזמה למקרה שבו באים שני עדים ומעידים על פלוני ופלוני שהם גזלנים, במקרה כזה וודאי שנפסול את פלוני ופלוני לעדות, שהרי הם עוברי עבירה. אין זה דומה למקרה של הכחשה שכן פלוני ופלוני אינם מכחישים את הטענות נגדם, וגם לו הם היו מכחישים זאת הדבר לא היה מועיל, שהרי אדם אינו נאמן לומר על עצמו שאינו גזלן. באופן דומה, טוען הרמב"ן, יש לראות את דין ההזמה, בניגוד להכחשה, שם ישנו וויכוח בין העדים על פרטי הסיפור, הרי שבהזמה העדים המזימים כלל אינם מכוונים את דבריהם כלפי הסיפור והמאורע, הם מפנים את דבריהם כלפי גופם של העדים, ובמקרה כזה אין העדים יכולים להתגונן שהרי הם אינם נאמנים להעיד על עצמם.
סברא זו מובהרת היטב בדברי בעל ספר החינוך (מצווה תקכ"ד):
"ובאשר תאמין התורה האחרונים על הראשונים לא ידענו טעם ברור בזה, אכן הגיד לי אחד מן החכמים קצת טענה בדבר, כי התורה תאמין עדים, ואין ספק שאילו יעידו שני עדים כשרים על שלשה אנשים או יותר שהרגו את הנפש שנאמנים השנים המעידים ואפילו יכחישום המרובים, מפני שאלו הם עדים והאחרים בעלי דבר, ובעדים זוממין כמו כן אחר שהאחרונים מעידים על העדים עצמן לומר להם עמנו הייתם שזהו עיקר הזמה, חזרו הראשונים בעלי דבר והאחרונים עדים".
אם נבין כך שהרי שאביי שולל את טענתו של רבא מן היסוד, עד זומם אינו חידוש אלא דין הגיוני ומבוסס, וממילא יש לפסול את העדים הזוממים כבר מרגע שהעידו את עדותם השקרית.
[1] גמר דין אך לא ביצועו, שכן חז"ל דרשו שאם הרגו - אין נהרגין, כלומר שחיובם של העדים הזוממים נאמר רק במקרה שמזימתם לא יצאה אל הפועל. דין זה הוא מן הדינים התמוהים שבפרשיה זו, ועיין ברמב"ן עה"ת שם בדברים, שניסה ליישב את הדברים.