השבוע החלו ללמוד במסגרת הדף היומי את מסכת סוכה. אי לכך, נקדיש הפעם את עיונינו לסוגיה מעניינת החורזת כמה וכמה נושאים הנידונים במסכת זו.
ישיבת קטן בסוכה גבוהה
הסוגיה הראשונה במסכת עוסקת בשאלת כשרותה של סוכה הגבוהה למעלה מעשרים אמה. הגמרא בדף ב: מביאה ברייתא, בה נאמר כי רבי יהודה מכשיר סוכה כזו, ואילו רבנן - פוסלים. רבי יהודה הביא ראיה לשיטתו מסוכתה של הילני המלכה:
"אמר רבי יהודה: מעשה בהילני המלכה בלוד, שהיתה סוכתה גבוהה מעשרים אמה, והיו זקנים נכנסין ויוצאין לשם, ולא אמרו לה דבר".
בהמשך הסוגיה, מסבירה הגמרא כי הוכחתו של רבי יהודה לכשרותה של סוכה זו, הייתה מכך שלהילני היו בנים שהגיעו לגיל חינוך, ומכיוון שבנים אלו ישבו בסוכה כזו, ורבנן לא העירו על כך, הרי שסוכה הגבוהה מעשרים אמה - כשרה.
להלכה אנו פוסקים כנגד דעת רבי יהודה, אולם מן הסוגיה אנו לומדים כי קטן המגיע לגיל חינוך מקיים את המצווה באותם גדרים כמו גדול, ואי אפשר להושיבו בסוכה פסולה.
חינוך לד' מינים בלולב שאול
ברם, במקום אחר במסכת סוכה, מצאנו לאחד מן הראשונים שהעלה כי קטן יכול לקיים את מצוות החינוך גם שלא על פי גדרי המצווה המדויקים: שכן למדנו בגמרא בדף מו: שאל לו לאדם להקנות את לולבו לתינוק ביום הראשון של סוכות, כיוון שהדין הוא שתינוק יכול לקנות אך אין ביכולתו להקנות חזרה את הלולב, וכיוון שאין לצאת בלולב שאול ביום הראשון של החג, הרי שאם יקנה אדם את לולבו לתינוק קודם שנענע בו, שוב לא יוכל לקיים בלולב זה את מצוות היום.
דין זה נפסק להלכה בשלחן ערוך (או"ח, תרנח:ו'):
"לא יתננו ביום ראשון לקטן, קודם שיצא בו, מפני שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה, ונמצא שאם החזירו לו אינו מוחזר... ואם תופס עם התינוק, כיון שלא יצא מידו שפיר דמי".
ויש לשאול על הדעה האחרונה שהביא המחבר: הרי כאשר התינוק תופס עם אביו, נמצא שהילד לא קונה את הלולב, ואם כן, על אף שפתרנו את בעיית הנטילה של האב, הרי התינוק לא יצא ידי חובת חינוך שכן הוא נוטל לולב שאול?
ואכן, המשנה ברורה על אתר מביא כי יש מן האחרונים שטענו שקטן יכול לצאת ידי חובתו גם בנטילת לולב שאול, על אף שמדובר ביום הראשון של החג. מקור דבריהם הוא בדברי הראב"ן המובאים במרדכי על הסוגיה בדף מו:, שם הציע הראב"ן שהאבות ישאירו את הלולב במקומו והקטנים יטלוהו ויחזירו למקום, כך שאין כאן הקנאה של הלולב לקטן, ובמקרה כזה נמצא כי הקטן נטל לולב שאול, ובכל זאת אין פגם בדבר.
אם כן, כיצד ניתן להבין את דברי הראב"ן, הרי מן הסוגיה בתחילת המסכת נראה שקטן אמור לקיים מצוותו לפי כל גדריה ודקדוקיה?
דינים בחפצא ובגברא
נראה כי בהקשר זה יש לחלק בין דינים הקשורים בחפצא של המצווה ובין דינים הקשורים לגברא המקיים את המצווה: ברור לכל כי קטן אינו יכול לקיים מצוות חינוך אם הוא יטול מטאטא במקום לולב, החפצא של המצווה חייב להיות כשר לחלוטין, אלא שדינים שאינם מוסבים על החפצא, אלא על הגברא - אינם מעכבים במצוות חינוך.
ובכן, אם נבין כי פסול סוכה הגבוהה מעשרים אמה הינו פסול בחפצא של הסוכה, הרי שברור מדוע בסוגיה זו נקבע כי קטן אינו מקיים מצוות חינוך בישיבתו בסוכה כזו.
אולם, נדמה כי השאלה האם סוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה בחפצא תלויה בדעות השונות שהביעו האמוראים ביחס לטעם פסולה של סוכה זו.
בדף ב. למדנו כי נחלקו האמוראים בשאלה מדוע, לדעת רבנן, סוכה הגבוהה מעשרים אמה פסולה:
א. לדעת רבה, אדם צריך לדעת שהוא דר בסוכה, שכן נאמר "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", ובסוכה הגבוהה, אין אדם יודע שהוא דר בסוכה.
ב. רבי זירא טוען כי בסוכה כזו אדם יושב בצל דפנות ולא בצל הסכך, ונאמר בנביא "וסוכה תהיה לצל יומם".
ג. רבא סבור כי סוכה צריכה להיות ראויה לדירת עראי, ובנין הגבוה מעשרים אמה ראוי רק לדירת קבע.
והנה, נראה כי לדעת רבא, וודאי שפסול סוכה הגבוהה מעשרים אמה הינו פסול בחפצא של הסוכה, שכן אין זו דירה הראויה למשכן עראי, אולם אליבא דרבה, לדוגמה, נדמה כי הדרישה הינה מצד האדם: היושב בסוכה צריך לחוש שהוא ישוב בסוכה ולא בבית.
ברם, להלכה איננו פוסקים כדעת רבה (במפורש בדף ג.), וממילא דברי הראב"ן יכולים להתיישב על פי החילוק בין דינים בחפץ המצווה, ובין דינים המכוונים כלפי האדם המקיים את המצווה.
חינוך - הרגלה לגדלות או קיום מצוות בקטנות
יש מן הפוסקים שסברו שלא כראב"ן (עיין משנ"ב תרנח, סקכ"ח) ולדעתם קטן אינו יכול לקיים את מצוותו בלולב שאול. לשיטתם, נראה כי קטן צריך לקיים את המצווה בדיוק באותו האופן ועל פי אותם הדינים ששייכים אצל הגדול. ויש לברר, מהי נקודת המחלוקת בין פוסקים אלו לבין הראב"ן?
ייתכן כי ניתן להסביר את מחלוקתם על פי חקירה יסודית בדין חינוך: האם מטרת החינוך הינה אך ורק להרגיל את הקטן לקיום מצוות, או שמא כשרבנן מחייבים את הקטן במצווה, הרי שהם מרחיבים את הגדרים של המחוייבים במצווה, והקטן בעצמו מחויב בקיום המצווה, מדרבנן.
נדגים את הדברים דרך דיון במסכת חגיגה (ו.), שם דנו האמוראים בשאלה האם קטן חיגר שעתיד להירפא מחויב לעלות לרגל מדין חינוך, או שמא יש לפוטרו שהרי הוא חיגר, ושכזה הוא פטור ממצוות עליה לרגל. נדמה כי בשאלה זו משתקפים שני צדדי החקירה שהצבנו לעיל, שכן אם נבין כי מטרת החינוך אינה שהקטן יקיים כעת את המצווה, אלא שעלינו להרגילו בקיום מצוות, הרי שגם אם כעת הוא חיגר, יש להעלותו לרגל, שכן בעתיד הוא יירפא ויחויב במצווה זו. אולם, אם נבין כי רבנן הרחיבו את המעגל של המחויבים במצווה, וכעת נכללים בה גם קטנים, הרי שדינו של הקטן שווה לחלוטין לדין הגדול, וממילא, אם מבוגר חיגר (אפילו זמנית) פטור מן הראייה, הוא הדין בקטן.[1]
עתה ניתן לחזור ולדון במחלוקת הראב"ן ושאר הפוסקים: לדעת הראב"ן, מצוות חינוך מכוונת על מנת להרגיל את הקטן בקיום מצוות, ולכן אין חובה שיקיים את המצווה לפי כל גדריה המדויקים, שכן עיקר הענין הוא שהקטן יפנים את חובתו לקיום המצווה. לדעת שאר הפוסקים, יש במצוות חינוך פן נוסף, והוא שחז"ל החילו את חובות הגדול גם כלפי הקטן, ולכן מחויב הקטן לקיים את המצווה על פי כל הדינים השייכים בה.
[1] אמנם, יש מקום לבוא ולומר שגם אם נבין כי מטרת החינוך הינה הרגלת הקטן לקיום מצוות, אין להעלות חיגר לרגל, שכן חלק מן החינוך לעתיד הוא שידע הקטן כי חיגר פטור ממצוות ראייה.