הוצאת ממון על מצוות

פתיחה

אם נשאל אדם מן הרחוב האם הוא מחוייב להוציא כסף לצורך מצוות, מן הסתם יהיה לו פשוט שכן. רק לאחרונה הוצאנו סכום, מי גדול ומי גדול יותר, על ארבעת המינים, וכך קורה במצוות רבות.

אמנם, פעמים רבות מתעוררת השאלה, עד כמה אנו מחוייבים להוציא. ננסה לבחון את מצות בדיקת חמץ, וממנה נוכל ללמוד מהם הגדרים בהם אנו בוחנים שאלה זו.

השכרת הבית - חובת הוצאת ממון על בדיקת חמץ

הגמרא בפסחים בדף ד: דנה במקרה בו אדם השכיר בית לחבירו בערב פסח, והוסכם ביניהם שהבית יהיה כבר בדוק מחמץ בשעת השכרתו. אך כשנכנס השוכר לבית, הוא גילה כי הבית איננו בדוק. הגמרא מעלה כי אין זו סיבה מספיק טובה לבטל את ההסכם משום מקח טעות, מכיוון שאנו מניחים שאף אם היה השוכר יודע שהוא זה שיבדוק את החמץ, בכל זאת היה מסכים לשכור, שהרי "ניחא לי לאיניש לקיומיה מצוה בגופיה", כלומר נוח לו לאדם לקיים מצוות בגופו. הגמרא מוסיפה ואומרת שאף במקום שבו נהוג לשכור בודק שיבדוק את הבית, ועל כן כתוצאה מאי בדיקת הבית נגרם לשוכר הפסד כספי, בכל זאת אנו מניחים שלו היה השוכר יודע זאת בשעת ההשכרה הוא היה מסכים לכך שהרי "ניחא ליה לאיניש לקיומיה מצוה בממוניה", כלומר, נוח לו לאדם לקיים מצוות בממונו.

מכאן אנו רואים לכאורה כי מצוות בדיקת חמץ מחייבת אף הוצאת ממון, שהרי אם היא לא הייתה מחייבת הוצאת ממון לא הייתה יכולה הגמרא להעלות אפילו כאפשרות שבמקום בו מוציאים כסף יבוטל ההסכם, שהרי יוכל המשכיר לומר לשוכר: 'לא נגרם לך נזק כספי, שהרי אינך מחוייב להוציא כסף'. מכך שהגמרא דנה ביכולתו של השוכר לחזור בו, מוכח שהוא חייב להוציא את הכסף, אלא שלמסקנה אנו אומרים שהוא איננו יכול לחזור בו שכן אנשים שמחים להוציא כסף על מצוות. מוכח אם כן שלמטרת בדיקת חמץ אנשים מחוייבים להוציא כסף.

חמץ בפי נחש - הסתפקות הגמרא לגבי הוצאת ממון

אך מספר דפים אחר כך, בדף י:, עולה מהגמרא שאין קביעה זו כה פשוטה. הגמרא דנה לגבי מקרה בו יש לאדם בביתו כיכר לחם בערב פסח, אלא שכיכר זו תפוסה בפי נחש, ועל מנת להוציא אותה צריך האדם לשכור אדם נוסף כך שביחד יצליחו להוציא את הכיכר. הגמ' אומרת כי הספק הוא האם "בגופו אטרחוהו רבנן, בממוניה לא אטרחוהו רבנן, או דילמא לא שנא". כלומר, האם חכמים תיקנו מצות בדיקה אך ורק במקום בו יש לו טירחת הגוף כתוצאה מכך, אך לא במקום בו עליו להוציא ממון, או שמא בין כך ובין כך הוא מחוייב בבדיקה, ואף אם הדבר יעלה לו בממון. מסקנת הגמ' היא תיקו, כלומר אנו נשארים ללא הכרעה.

תירוץ רבנו דוד - בין מצוות שבגופו למצוות שבממונו

הראשונים התקשו אם כן, מדוע הדבר שהיה ברור לגמרא בדף ד:, לגבי השוכר, הופך לפתע לספק שאינו מוכרע בדף י:, והעלו בכך תירוצים שונים. אנו נתמקד בדברי רבינו דוד (דף י:, ד"ה בממוניה):

"בממוניה לא אטרחוהו רבנן. הא מיירי כשאינו יכול לבדוק על ידי עצמו, אבל בעיקר הבדיקה שאפשר לבדוק על ידי עצמו הרי אמרו דאפילו באתרא דיהבי אגרא ובדקי ניחא ליה לקיומי מצוה בין בגופיה בין בממוניה."

דבריו אלו של רבינו דוד מתמיהים במבט ראשון, שהרי מדבריו יוצא כי כאשר יכול האדם לבדוק בעצמו, ואף אם הדבר יהיה לו לטירחא גדולה, הרי הוא מחוייב לעשות זאת, ואם יבחר לעשות זאת על ידי ממון – מחוייב הוא להוציא ממון. ואילו כאשר אין הוא מסוגל לעשות זאת בעצמו, הרי שאף אם בהוצאת ממון זעומה יוכל להתגבר על הקושי, אין הוא חייב בכך. אמנם, אם נחשוב על כך היטב, נגלה כי בדבריו טמון יסוד חשוב, והוא, כי יש לחלק חילוק גמור בין טירחת גופו לבין הוצאת ממונו. מצות בדיקת חמץ תוקנה על ידי חכמים כמצוה שבה מחוייב האדם על פי כוחו הגופני. מה שיכול הוא לעשות על ידי גופו, ויהיה זה בכל טירחה שתהיה, מחוייב הוא לעשות. אמנם, אין זה מעניינם של חכמים כיצד יעשה זאת – האם באמת בעצמו או על ידי תשלום. מכל מקום, אם יבחר הוא לשלם, אין הגבלה לגובה הסכום, שהרי נתחייב בכך. אך אם אין בכוחו לעשות זאת, הרי שאין הוא מחוייב בכלל, ועל כן אין דרישה שהוא יוציא ממון. על פי רבינו דוד, אם כן, הסתפקות הגמרא בדף י: האם עליו לשכור חבר נוסף על מנת לחלץ את הכיכר מפי הנחש, היא האם מצות בדיקת חמץ אכן תוקנה דווקא בהתאם לגופו של האדם או שהיא כוללת בתוכה גם חיוב ממוני מעבר לכך.

סיכום

לסיכום, ייתכנו שני נתונים אותם תבחן התורה או יבחנו חכמים לפני שיחייבו את האדם במצוה. האחת, היכולת הגופנית, והשניה, היכולת הממונית. השאלה איזה נתון יהיה העיקרי הוא הנתון הקובע את מידת ההוצאה הממונית שתתחיב, כאשר במצוות שעיקרן ממון ייתכן שהוצאה זו תוגבל, ואילו במצוות שעיקרן בגופו כל אימת שיכול הוא לקיים בגופו הרי שאם ירצה לקיימה בממונו יצטרך להוציא כל סכום שהוא.