דפנות - חפץ המצווה או הכשר מצווה
המשנה הראשונה במסכת סוכה קובעת כי סוכה שחמתה מרובה מצלתה פסולה, רש"י על אתר (ד"ה ושחמתה) מבאר את שורש דין זה: "המועט בטל ברוב והרי הוא כמי שאינו, ועל שם הסכך קרויה סוכה". כבר בשלב זה אנו מתוודעים, מתוך לשונו של רש"י, למרכזיותו של הסכך, שהוא עיקר הסוכה והיא קרויה על שמו.
בהמשך הדברים מובאת מחלוקת האמוראים בשאלה מדוע סוכה מעל עשרים אמה פסולה: רבה סבור כי למדים זאת מהפסוק - "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", וכאשר הסוכה מעל עשרים אמה אדם אינו יודע כי הוא דר בסוכה. ושוב מדגיש רש"י (ד"ה דלא): "שאינו רואה את הסכך, וסוכה היינו סכך כשמה". קביעה זו מתחזקת באופן משמעותי מלשון הנביא: "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב", דהיינו - מטרת הסוכה היא הפקת הצל וממילא ברור שהסכך מהווה את עיקרה.
אולם, לאור כל זאת בוקעת ועולה השאלה מה מעמדן של דפנות הסוכה, האם גם הן חלק ממערכת המצווה, או שמא מדובר במכשירי מצווה בלבד.
נראה כי בשאלה זו נחלקו הראשונים, שכן כתב הרמב"ם (הל' סוכה פ"ו, הט"ו):
"עצי סוכה אסורין כל שמנת ימי החג בין עצי דפנות בין עצי סכך".
פסיקתו מבוססת על סוגיה מפורשת (סוכה ט.) הקובעת כי עצי סוכה אסורין כל שבעה. אולם, הגמרא לא התייחסה במפורש לדפנות הסוכה, ונראה כי הרחבה זו נקט הרמב"ם מדעתו. על דברים אלו חלק הרא"ש (פ"א, סי"ג), וז"ל:
"והא דאסירי עצי סוכה היינו דוקא בסכך".
לפי הרא"ש ברור שרק הסכך נאסר, בעוד שבדפנות מותר לעשות שימוש של חול במשך החג.
הגרי"ד סולוביצ'יק (רשימות שיעורים למסכת סוכה, ב.) תלה את מחלוקתם בשאלת מעמד הדפנות: לפי הרמב"ם הדפנות הינן חלק מהחפצא של מצוות סוכה, ממילא ברור שחל איסור לעשות בהן שימוש של חול מאחר והן הוקצו למצוותן; מאידך, הרא"ש סבור כי הדפנות כלל אינן מהוות חלק ממצוות הסוכה, הסכך הוא החלק הבלעדי במצווה זו (כפי שמשתמע מרש"י הנ"ל), ולכן הדפנות מותרות בשימושי חול.[1]
נראה כי ניתן להסיק שאף התנאים נקטו עמדה בשאלה זו. נעיין בדברי ר' יאשיה (ז:):
"ת"ר חמתה מחמת סיכוך ולא מחמת דפנות, רבי יאשיה אומר אף מחמת דפנות".
לדברי ר' יאשיה גם אם החמה חודרת לתוך הסוכה מהדפנות (כגון שהדפנות לא מגיעות ממש עד הסכך), הרי יש בכך פסול של "חמתה מרובה מצלתה". נראה מדבריו, שהוא רואה בדפנות חלק ממצוות הסוכה וממילא כל הדינים הפוסלים את הסכך יפסלו גם את הדפנות. אמנם היה מקום לראות בכך דין נקודתי בפסול "חמתה מרובה מצלתה", אלא שהראבי"ה (הובא במרדכי סי' תשל"א, ועיין תוס' ז: ד"ה מחיצה, שנחלקו עליו) כתב במפורש שלדעת ר' יאשיה כל דיני הסכך שייכים בדפנות.
פסולי סוכה
נראה כי שאלת מעמדן של דפנות הסוכה עשויה להשפיע על דינים שונים.
בכמה מצוות שייך הדין של "תעשה ולא מן העשוי". משמעותו היא, שבבניית סוכה יש דין של עשייה ולכן לא ניתן להשתמש בסוכה שהייתה בנויה באופן טבעי. ניתן להציע, שכלל זה אמור רק בסכך ולא בדפנות עצמן, וזאת משום שהדפנות הן לא חלק מהחפצא שבו מתקיימת מצוות סוכה. אכן, נראה שכך עולה מלשונו של רש"י (יב. ד"ה כשרין):
"...סוכות תעשה באספך מגרנך, אסככה הוא דקאי".
דין נוסף שיש לבחון לאור דברינו הוא פסול מצווה הבאה בעבירה. הגמרא (לא.) מעלה את האפשרות שאם אדם גזל עצים וסיכך בהם, הרי שסוכתו פסולה מדין מצווה הבאה בעבירה. אולם, אפשרות זו נדחית על הסף, שהרי לאחר הסיכוך הגזלן קונה את העצים (מדין שינוי מעשה) וממילא בשעת קיום מצוות הישיבה בסוכה אין כאן מצווה הבאה בעבירה. מעניינת העובדה שהצעת הגמרא מתייחסת רק לסיכוך בעצים גזולים, בנוגע לדפנות גזולות הדיון כלל אינו עולה. ייתכן שסיבת הדבר היא, שמאחר ומדובר רק במכשירי מצווה ולא בחפץ המצווה עצמו, ממילא כלל לא שייך בדפנות דין מצווה הבאה בעבירה. למעשה, יהיה קשה למצוא סיטואציה שבה הדברים יבואו לידי ביטוי, שהרי מרגע בניית הסוכה היא נקנית לגזלן בשינוי מעשה כך שכבר לא ניתן ליישם כאן את דין מצווה הבאה בעבירה. אולם ייתכן וניתן לדון בשאלה זו אליבא דאותם דעות השוללות את קניין החפץ ע"י שינוי (עיין בב"ק דף צד: בשם ר' יוחנן).[2]
יישום קיצוני של הדברים עולה בדברי המאירי (ל.). עד כה חקרנו בגדר יסוד מצוות סוכה, האם החפץ שבו מתקיימת המצווה הוא הסכך, או שמא אף הדפנות נכללות בכך. המאירי סבור כי גם הדפנות וגם הסכך אינם אלא מכשירי המצווה:
"אלא שנראה לי שהסוכה אינו יוצא בגופה, ובקרקע עולם הוא יושב אלא שהסוכה מקיפתו... אבל לולב בגופו הוא יוצא וראוי לגלגל עליו דין מצווה הבאה בעבירה. וכעין מה שאמרו בתלמוד המערב: מה בין לולב לשופר, לולב בגופו הוא יוצא שופר בקולו הוא יוצא ואין בקול דין גזל".
המאירי משווה את דין סוכה לדינו של שופר הגזול: גם בשופר לא קיימת בעיה של מצווה הבאה בעבירה משום שהמצווה מתקיימת בקול ולא ניתן לגזול קול. לטענת המאירי הוא הדין בסוכה - המצווה מתקיימת בחלל הנוצר בתוך הסוכה, מאחר וחלל זה אינו ניתן לגוזלו ממילא בעיית מצווה הבאה בעבירה אינה עולה על הפרק.
[1] אמנם, ר' חיים מבריסק (סבו של הגרי"ד) סבר שכולם מודים שאין הדפנות חלק מהחפצא של מצוות סוכה, אלא שלדעת הרמב"ם גם מכשירי המצווה נאסרים בהנאה ולא רק עצם המצווה ( עיין חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הל' סוכה פ"ו, הט"ו).
[2] יש להוסיף שהדיון מתעורר רק במציאות שהייתה לפני 'תקנת השבין', שכן רבנן תיקנו שכל חפץ בנוי יהיה קנוי לגזלן, וזאת ע"מ להקל עליו את תהליך החזרה בתשובה, כך שלא ייאלץ לפרק את המבנה שבנה ולהחזיר את החפץ הגזול. כתחליף, עליו לשלם דמים (ככל גזלן הקונה את הגזילה).