רעש הדחפור מחוץ לבית העיר אותי משנתי הטרופה. השארתי את חמשת ילדינו הקטנים שהיו לנו אז לישון על הרצפה, ויצאתי במהירות מהבית. כן, היה זה דחפור, רם ונישא, שבכפו הענקית , במין שוויון נפש, היה הולך והורס וקובר את בתי ה"מוטל" בימית. מסביב הייתה דממת מוות. כולם כבר התפנו אתמול. "כולם נשא הרוח כולם סחף האור, רק אני לבדי נותרתי"...
מפקד הכיתה שארזה את ביתי ריחם עלי אמש. יום אחרי "יום השואה" היה יום חם ולוהט כתנור. ב"מוטל" התבצרו החבר'ה של כהנא במקלט-בונקר, תוך שהם מאיימים לפוצץ את עצמם. ביעילות פינה צה"ל את תושבי ימית כל אותו היום. תחת שרביטו של אריק שרון , שכינה אותנו, ביום השואה, מעל בימת הכנסת "שופכי-דמים". צופיה בתי התינוקת הייתה בוכה בלי סוף. נגמר לי החלב. החיילות, בערבו של יום, הציעו לי להישאר ללון, ולהתפנות בבקר.
בקר, ואנו לבד ב"מוטל", מסביב הרס וחורבן. בעוד אני עומדת ובוכה, צופה בעיי החרבות, ראיתי מולי לפתע יוצא מפתח אחד הבתים שעוד נותרו את הרב משה לווינגר.
"מה אתה אומר על זה, הרב לווינגר?" שאלתי -"עם ישראל חולה"... נענה לי, מביט מהורהר בדחפור. "עם ישראל חולה".
באותה תקופה, היינו, עוצרי הנסיגה, מעוט הזוי. רבני ארץ ישראל עוד התלבטו אם ימית היא ארץ ישראל או לא. בישיבת "מרכז הרב", תוך כדי פטירתו של הרב צבי- יהודה לא התלהבו מהירידה לימית. היו רבנים שאמרו ש"לא הולכים נגד הממשלה". גם במשפחתי הקרובה הייתה דעה כזו.
בעיני רוחי אני רואה את הרב מאיר כהנא זצ"ל , יושב בסיכול רגלים על החולות הלבנים, ליד המקלט המפורסם, כשתלמידיו בולעים בצמא את דבריו. מקריא היה להם את הרמב"ם : "ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו".{הלכות מלכים פרק ג', ט'}
לנו לא היה קונסנזוס העם היה נגדנו.
כמו רופא במעקב אחר החולה הפרטי שלו, אני רואה היום בתהליך של עשרים וכמה שנים את עמי מבריא. כמו חולה שהזריקו לו אינפוזיה, התיישבו המוני בית ישראל ביישובי יש"ע. היום כשמדברים על התנתקות, הרבנים פסקו שיש"ע – היא ארץ ישראל לפי התורה. ההתנתקות היא נגד התורה לכל הדעות. עדיין חלק מהם מתלבט על אופיו של ":סירוב הפקודה", אבל כבר יש לנו קונסנזוס רחב יותר. כבר ברור היום שלא רק ש"מותר ללכת נגד הממשלה" – אלא מצווה להפיל אותה בהקדם.
בשבת "לך-לך", מלאו עשרים וחמש שנה ליסודו של היישוב "אלון-מורה" בהר כביר. בשיעור שהעביר לנו הרב משה לווינגר, הקריא בפנינו קטע מופלא ממכתב שכתב הנצי"ב לטובי "חובבי ציון" בעיר ווארשא. המכתב פורסם בשנת תר"ס, {1900} בקונטרס "שיבת ציון" .
וכך כותב הנצי"ב: " אך הנגלות לנו כי אחרי שנתעורר הרעיון בקרב ישראל מקצה העולם ועד קצהו, בכל מקום אשר אנחנו מפוזרים, וקול המון כקול שדי בדברו ע"י נביאיו, וע"כ עלינו להמשך אחרי קול דבריו זה ולבטוח בו ית' שיגמור אחרינו." {חלק שני, עמ' 7}
אני רואה את הסרטים הכתומים מתנוססים מעל מכוניות ותיקים. אני צופה בנערים המפגינים בכל כבישי הארץ , ותהודתם משפיעה על יהודי ניו-יורק להפגין באלפיהם. האינפוזיה עובדת. סרטים כתומים וחולצות כתומות זוהרות, צבע של בריאות בגוף שהולך ומבריא. שמורות עמדי חולצות דהויות, אנמיות של בנותיי – "אל נא תעקור נטוע ". בתקופת ימית, דברנו בקול ענות חלושה. ועכשיו מדברים בקול ענות גבורה.
"קול המון כקול שדי בדברו ע"י נביאיו" – לא הרבנים, לא חברי הכנסת, לא העסקנים – ההמון, העם הפשוט, הילדים, הנשים – הם כולם כקול שדי בדברו ע"י נביאיו. " מה שנגזר בארץ- נגזר גם בשמים", והקב"ה, צופה ומביט, יימשך אחרי קול ההמון, ויסייע בידו. בדיוק כמו שעשה, כשנמשך אחרי "חובבי ציון" – ועזר לנו להקים פה מדינה.
וגם אם קיימים חלקים בקרבנו, בגוף ההולך ומבריא, אשר עדיין מייצרים נוגדנים, אין אנו דואגים. החולה הזה חי וקיים, בועט ונושם. יש לנו אהבה והיא תנצח.