שלמה המלך החכם מכול אדם אמר – מוסיף דעת מוסיף מכאוב. ואני שואלת את עצמי, האם העובדה שאני ממשיכה ללמוד כל החיים נובעת ממזוכיזם או מסקרנות והרחבת הדעת.
איך שלא יהיה הלכתי לקורס בפסיכו-דרמה להעשרה זוגית, וגיליתי תגלית מהפכנית. את "חרדת הנטישה". מציאה זו פתרה לי כמה מהסוגיות המטרידות את גולשי המדור, ואולי גם אחרים.
כל תינוק, באותו רגע היסטורי בו הגיח לאוויר העולם ונטש את הרחם החמים והמוגן של אמו - עובר חוויה טראומטית של נטישה. מצב קיומי, שלא ניתן לשנותו. במידה מסוימת, גם האם חווה אותו בכיוון הפוך, כי היא זו שפלטה אותו. ככה זה, זה מה שבורא העולם תכנן לנו, יצורי אנוש.
חווית הנטישה משפיעה על חיי הרגש שלנו. למשל, כל "מלכות הביצה" הכותבות או גולשות במדור, או הנסיכים המחפשים אותן, ממשיכים לדשדש בביצת קטמון או גבעת שמואל, בלי לדעת אנה ומדוע. הם יכתבו על תקוות שנגוזו, על העדר הצעות מתאימות, על דייטים מדכאים ושדכניות איומות. אבל אם נשלח את רובם לקורס בפסיכו-דרמה , עד מהרה יסתבר להם שהם לא עיכלו נכון את "חרדת הנטישה". כלומר, בתת-מודע הם יודעים שקשר פירושו אינטימיות - וזה מפחיד אותם עד מוות! כי אם תהיה אינטימיות- אולי הואהיא ת ינטוש אותי בסופו של דבר. כך הם מעדיפים להיות צופים על חייהם מן הצד, במקום להיות השחקנים הראשיים על הבימה, שזה אומר- לקפוץ למים הסוערים של החיים ולשחות. כן, הן תאמרנה שאחד הוא נמוך מדי, והשני הוא "בוק" מדי, והשלישי לא מספיק יצירתי או דתי. הן תצאנה לדייט, והן תתלבטנה לנצח, שמצד אחד הוא די נחמד, אבל מצד שני, הוא לא מספיק מעניין. התלבטות היא אכן לגיטימית, השאלה היא עד כמה היא הופכת לדגם בהתנהגות. הוא יגיד שהיא בחורה נהדרת, ומידותיה "עשר" , אבל מה לעשות, זה לא מה שהוא חיפש. מה הוא חיפש?
חרדת הנטישה משפיעה גם על זוגות נשואים. יש בני-זוג שנהנים לבוא הביתה עם טרוניות ולהגיד "למה" על כל דבר. למה הבית הפוך? למה הילדה לא הכינה שעורים? למה הבאת לי עגבניות קטנות מדי? וכו' וכו', מגוון נושאים שיגרמו למריבות ומתח. כל זה, לשיטתה של מורתי הדגולה ד"ר אביטל לוי, מומחית בתחומה - קשור ל"חרדת נטישה". כי אם האישה - או האיש לצורך העניין, יתחברו לרגשות שלהם ויביעו אינטימיות, למשל: " איזה יום יפה, יקירתי, אהובתי, מה שלומך?" ויטביעו לה נשיקה בלחי, הם מיד תופסים רגלים קרות – אולי זה לא יחזיק מעמד, והיא הוא תינטוש אותי?
נו, אני כבר רואה אתכם - תגידו, מה היא מבלבלת לנו את המוח. שתעזוב אותנו עם הזוגיות והתסביכים שלה. אבל גם אני חצי פולניה, ואוהבת לנג'ז לאנשים בשכל. אבל חכו ל"דובדבן שבקצפת".
אם גבר מסוים , השאיר בחייו מערכת לא מפויסת עם דמות אימו, כל אישה שמגלה קצת אסרטיביות ונחרצות בדעותיה - תאיים עליו. ופה העירה-האירה ד"ר לוי את עינינו בנושא המתנחלות. כשאני חושבת על זה לעומק, כל עניין המתנחלות הרי קשור ומחובר לעומק עם אימא-אדמה. ארץ-ישראל, בסופו של דבר היא לא סתם אדמה. החיבור שלנו בתור עם אליה, הוא ממש מהותי וקדמוני – בצורה בלתי ניתנת להכחשה.
בימינו, כשאנשים הם מפונקים, בורחים מהתמודדות, מעדיפים להתיישב מול מסך מבדר, ושלא יבלבלו להם את המוח עם שאלות קיומיות, כל קשר שמזכיר להם את אימא-אדמה - מחייב מדי, מפחיד מדי, מאיים מדי. אנשים, וגם נשים, מעדיפים להתנתק, ולשכוח.
אך לפתע מופיעה להם על המסך הקטן, אותו מסך שאמור להשכיח את כל ההתמודדויות – מתנחלת. היא אמיצה, היא לא פוחדת. הקשר שלה לחיים, לארץ, לאמת, תהיה אשר תהיה – הוא קשר ברור ומבורר. היא מתמודדת. בגלל זה היא מעצבנת. היא מזכירה להם בתת-מודע את החלק הלא-מפויס עם אימא, הביולוגית או הלאומית.
זה לא קשור בכלל לפוליטיקה. למה הם פוחדים ממתנחלות או דתיות – לא קשור לפתק בקלפי, לא קשור לימין ושמאל, רק חול וחול – וחרדת נטישה שלא הצליחו להתגבר אליה. חבר'ה – לכו לטיפול.