בעקבות הכתבה שכתבתי על "הזוגיות של פסח", נשאלתי "מה אנו מפספסים", וברצוני להתייחס לשאלות בפרוט.
השבוע שמעתי "וורט" מפי חסיד חב"ד, שהוא בעל-תשובה.
על פי חב"ד, כך אמר, מתחתנים מתוך יחס של כבוד הדדי. אם זוג נישא מתוך "אהבה", האהבה היא בעצם תלויה ב"תשוקה", והיא קשורה קשר ישיר ל"דימוי" שיש לאחד על השני. כשה"דימוי" משתנה, מכוח זרימת החיים, נגוזה לה התשוקה ואיתה גם האהבה. לעומת זאת, אם בני זוג מתחתנים מתוך התאמה בסיסית, ונישואיהם יהיו מושתתים על "כבוד הדדי", מירב הסיכויים שנישואיהם יזכו לאריכות ימים ושנים באושר.
בעידן זה של תקשורת המשדרת "אהבה מעבר לפינה", מאד קשה להפנים את המסר הנ"ל. מה יהיה עם הרומנטיקה? ישאלו השואלים. ובכלל איזה מין נישואין את מציעה לנו? עבשים ויבשים!
הרי נכתב כבר "מה' אישה לאיש" – איך זה מתרחש? מה עם זכות הבחירה שלנו?
מתוך הכרות קרובה של נושא שידוכים וזוגיות, מסתבר אכן שאנחנו יכולים לעשות "השתדלויות", אבל בסופו של דבר, ישנה לבורא עולם תכנית עבור כל אדם מישראל , עם מי הוא יינשא. מאז בריאת העולם "הוא" יושב ומזווג זיווגים. בתור שדכנית אני רואה את זה עין בעין. לשם כך, האדם אמור להשים את עצמו כמעין "צינור" לשפע של ה', ולשאול את עצמו בכל זיווג שהוא פוגש, האם זהו זה? כמובן, שצריך להרגיש משיכה וחיבה- זו הלכה פסוקה לרמב"ם- אבל כל השאר יהיה תלוי בהשקעה של אחרי החתונה. גם אם בחור ובחורה יעברו להתגורר יחד , כל זמן שאין את המחויבות הזו בקשר, כאילו לא נישאו.
מוסד הנישואין- הוא מוסד שהקב"ה המציא אותו, ולא החברה האנושית. ולאו דווקא למצוות "פרו ורבו", אלא לשם עצם ההשלמה בין זכר ונקבה, שהיא בסוד קוסמי. נקבה לבד, זכר לבד, הם רק חצי אדם. אדם שלם, הוא האדם "העובד על מידותיו" ומתקן אותם. זה בערך אותו רעיון כמו "ברית מילה", תיקון הטבע ע"י האדם עצמו.
כל אדם נברא עם תכונות אופי מסוימות שזקוקות לשיפוץ. הזוגיות היא הסדנא לתיקון המידות. הנה למשל, אני, כבר סבתא לנכדים, עדין הולכת לסדנאות ל"מודעות עצמית", ואיתי בחוגים נשים בגילי, טובות ונחמדות, ואנו עדין לומדות איך לדבר אחרת, איך להגיב, איך לשתוק, איך לא לכעוס, וכו'. בקבוצות נשים שאני מעבירה, משתפות אותי נשים במצוקה שלהן בקשר הזוגי, דתיות וחילוניות באותו מצב. הן התחתנו מתוך אהבה, או חברות, או תשוקה, זה לא משנה. אבל כולן סובלות מאותה בעיה – חוסר תקשורת עם בן-הזוג. נשים רוצות יותר דבור, הקשבה, וכבוד הדדי. אז לאן "עפה לה" הרומנטיקה שהייתה שם קודם? האם זה אומר שהם לא זיווג מתאים?
מה פתאום – זה אומר שלא הייתה פה מספיק השקעה בקשר.
לפני זמן מה, הגיע אלי בחור צעיר שהגדיר את עצמו כ"מתחזק". הכרתי לו בחורה צעירה מבית דתי, והיא הפסיקה את הקשר. לשאלתי- אמרה לי, שהוא אמר לה מילה שפגעה בה, והיא הרגישה שיש בזה סגנון "של רחוב". הבחור עצמו, לא הבין למה, הרי ככה הוא רגיל לדבר. "האם זה אומר שכשאני מתחתן האישה 'שמה לי אקדח ברקה' על כל מילה שאני מוציא"? כך שאל בתדהמה. זה הבהיר לי בדיוק למה אנשים "סובלים" בנישואין. כי אם אדם מעולם לא היה מודע לחסרונותיו, לדבורו, להתנהגות שלו ביחס לשני, הנישואין יהפכו את חייו למשימה קשה.
אבל הרי אי אפשר לו לאדם להיות לבד. גם לבד זה לא טוב.
הפתרון- חינוך מילדות לקשר אנושי. אנשים שהתרגלו מילדות לשים לב לדבור והתנהגות – הנישואין הם כיף, כי אז הם מרוויחים את הערך המוסף של הזוגיות בלי להתאמץ כמעט.
התורה, שהיא מראה את הדרך, היא בית-הספר ליחסי אנוש. משרד החינוך מבזבז כסף ומשאבים וזמן על בגרויות, פסיכומטרי, ותארים אוניברסיטאיים, שמוכיחים את עצמם בסופו של דבר כלי ריק. ה"בגרות" לא מבגרת, והפסיכומטרי עושה אותנו "פסיכים".
מי שמודע לזה ומשקיע בכיוון הנכון – הוא המרוויח הגדול.