לפעמים, ממקום בלתי צפוי בעליל, נוגע בו באדם אור, בחסד ה עליו, ממקום לגמרי בלתי צפוי.
לעולם אינך יודע. You never know
זה מה שקרה לי ביום שלישי בלילה, נר ראשון של חנוכה, בסינמטק ירושלים במסגרת פסטיבל קולנוע יהודי, בהקרנת בכורה של הסרט "לעולם אינך יודע" בבימויו של בעז שחק
לכל אדם יש ר שלוימה קרליבך משלו.
אני צופה בדמותו מנגנת באמפיתיאטרון בקיסריה בפני מאות סטודנטים לפני יותר משלושים שנה. אני רואה אותו פורט על מיתרי הגיטרה בחתונה בחבל ימית, קצת לפני הפינוי, בקושי הצליח להגיע דרך המחסומים, כולנו חיכינו הרבה שעות- והוא עומד בעיניים עצומות וקולו מתנגן ומתפייט tonight is your beith-hamikdash"....
קולו שב אלי - "אני מאמין" בתקופות קשות, אחרי גירוש, ומפיח תקווה. בקולו הייתי מרדימה את הילדים לפני השינה.
לכל אחד יש קרליבך שלו, ובוזי, בוגר בית הספר לקולנוע "מעלה" הראה זאת בסרטו, שנגע בנו. כי ר שלוימה קרליבך נגע בלבם של רבבות אנשים, בכוח אישיותו, בעצמת ניגוניו, בקולו. קולו הקסום המהלך עליך קסם, ומשנה את אישיותך.
בעז שחק בחר לא לעשות על ר שלוימה סרט תעודה סטנדרטי. הוא לא ראיין את כל בעלי הניגון הממשיכים את דמותו של ר שלוימה. אפילו בתו- נשמה- לא מוזכרת או מופיעה בסרט. הסרט עוסק בעצם במסר שאותו רצה ר שלוימה להעביר לעולם, לכל העולם, שבכל אדם יש אור, שלעולם אינך יודע מי צדיק, מי קדוש, במקומות המשונים ביותר.
חלק גדול מן הסרט מצולם בניו-יורק, במקום בו צמח, למד והתגלה ר שלוימה. עברו, הפחות מוכר לנו- הישראלים.אנחנו- שמכירים את ר שלוימה מהופעות בארץ טועמים כך משהו אותנטי, חלק מר שלוימה שהוא קצת לא נודע.
כביכול, אם אתה אומר "סרט קולנוע" ו"חג חנוכה" בנשימה אחת, אמרת תרתי דסתרי. כי הרי עולם הקולנוע נחשב לסממן של תרבות יוון, התיאטרון, האמנות, אותם ערכי תרבות עולמיים שהחשמונאים והמכבים קראו עליהם תגר ונלחמו בהם.
אז איך מסתדרים שני הדברים האלה ביחד?
מאז שלמדתי בבית הספר לקולנוע "מעלה", אני עוקבת אחר התופעה המרתקת הזו. בבוגרי בית הספר מעלה מטיחים הרבה פעמים חיצי בקורת על הסרטים היוצאים מבית מדרשם. לכאורה, אם הקימו בית ספר לקולנוע "דתי", הרי שמצופה מבוגריו לעשות סרטים דתיים.
סרט עלילתי מוערך, בעל אופי דתי מובהק- יצא דווקא ממקום אחר- כוונתי ל"אושפיזין" של שולי רנד. בשביל שיצא שילוב מרתק בין האמנות השביעית "המתיוונת", לכאורה, לבין הקודש, אדם נצרך לסייעתא דשמיא מיוחדת. וזה לא רק עניין של תקציב.
ביום שלישי בערב נגע בי האור הזה.
השילוב בין תרבות יוון לקודש. "יפת אלוקים ליפת וישכון באוהלי שם". אולי היה זה קולו של ר שלוימה המוכר לי שנים המרעיד את מיתרי הלב. אולי הצילום הרגיש של משה חורי. אולי הייתה זו העריכה האמנותית המצוינת של מיכל פארן, בתו של המפיק, שעבדה שנה שלימה על העריכה ועשתה מלאכת מחשבת. אולי היו אלו מיודעיו של ר שלוימה שדברו בכנות אותנטית, ואולי הייתה זו סייעתא דשמיא מיוחדת שזכה לה בוזי בזכות תמימותו, ישרותו, אמונתו באדם וחתירתו להוציא דבר נכון תחת ידיו.
בדרכנו לסינמטק, אמרתי לבעלי, שאני מקווה שלא יעשו בסרט עוול לדמותו של ר שלמה קרליבך.
לעולם אינך יודע.
זה המסר הכי חזק של הסרט.
לעסוק בלב, ולא להתעסק בשולים של הדברים. אותם פרטים קטנוניים המרחיקים אותנו מהעיקר. פרטים שכולנו עלולים לטעות בהם.
לכו לחוות את החוויה הזו. למכיריו ומוקיריו של ר שלוימה תהיה זו טעימת געגוע. לצעירים שבינינו שלא הכירוהו- יהיה זה שעור מאלף.
לסרט יש אמירה חזקה גם לנו- הדתיים. להעיז כמו בעז שחק - לא להתבייש, להעביר מסרים ותכנים הנוגעים בנשמה- לא דידאקטית, מטיפה, מתיימרת לחנך. ניתן להעביר ולהעצים את החוויה הרוחנית בכלי הקולנועי, "מעבר למילים".
לעולם אינכם יודעים מאיפה יגע בכם האור.
בליל ראשון של חנוכה הוא נגע בי.